עשרות פעילים בארגון March of Life הבינלאומי צועדים בשעה זו בטיילת בחיפה לצד כ-150 תלמידי עירוני ה', כתגובת נגד לגל האנטישמיות הגואה ברחבי העולם. אחת מהם היא סטי פייפר, צעירה מגרמניה, נינתם של עוזרי האס אס בזמן השואה: "כואב להסתכל בעיניים של ניצולי השואה אבל אני לא יכולה לשנות את העבר. חשוב לדבר על האמת ולעשות משהו נגד האנטישמיות"
לאורך טיילת חוף הים בחיפה צעדו הבוקר (שלישי) עשרות נציגים של ארגון March of Life לצד כ-150 תלמידי בית הספר עירוני ה' בחיפה, במסגרת מצעד העמים. נציגי הארגון הגיעו לצעוד בישראל תחת האמירה "ישראל, את לא לבד", ועבור רבים מהם מדובר במפגן הזדהות עם המדינה על רקע המלחמה והאנטישמיות הגואה בעולם.
הצעדה היא חלק אירועים שמקיים השבוע הארגון, שנוסד בגרמניה על ידי יובסט ושרלוט ביטנר, לאחר שבני משפחותיהם ומשפחות נוספות החלו לחקור את עברן בתקופת השואה וגילו כי קרוביהם היו חלק מהמנגנון הנאצי. מה שהחל כצעדה סמלית אחת, הפך עם השנים לתנועה בינלאומית הפועלת כיום בעשרות מדינות.
עבור אנה סוזט (סטי) פייפר, 23, מגרמניה, מדובר גם במסע אישי יוצא דופן. היא צועדת היום עם דגל ישראל לאחר שבמשפחתה התגלו שני קשרים ישירים לנאצים: סבא רבא אחד ששירת כמסגר באושוויץ בין השנים 1943 ל-1945, וסבא רבא נוסף שהיה צלף באס-אס.
"אנחנו לומדים בגרמניה על השואה", מספרת פייפר, "אבל תמיד מדברים על הנאצים או על הגרמנים כאילו מדובר במישהו אחר, עד שאנשים התחילו לשאול מה קרה במשפחה שלהם, לפתוח ארכיונים ולגלות את האמת. חלק גילו שסביהם היו במחנות, חלק היו חיילים או בעלי תפקידים אחרים. מתוך זה נולד הרעיון לעשות את הדרך ההפוכה מצעדות המוות – לצעוד בדרך של חיים, של פיוס ושל אחריות".
מתי הבנת לראשונה שהשואה היא גם הסיפור המשפחתי שלך?
"בערך בגיל 14 התחלתי לשאול שאלות על הזהות שלי ועל המשפחה שלי. ההורים שלי כבר היו חלק מהארגון והתחילו לספר לי דברים. כשהייתי בת 18 נסעתי לאושוויץ. מצאנו מסמכים שהראו שסבא רבא שלי היה מסגר באושוויץ בין 1943 ל-1945. הייתה שתיקה גדולה במשפחה סביב הנושא, אף אחד לא דיבר על זה. בשבילי היה חשוב שלא תהיה יותר שתיקה, אלא לדבר על האמת ולעשות משהו נגד אנטישמיות".
את אחד הרגעים המטלטלים בחייה היא חוותה דווקא בישראל. במהלך תקופת התנדבות ביד ושם הצליחה פייפר לאתר מסמכים מפורטים יותר על תפקידו של סבה. "כשמצאתי את הדף הזה הייתי בהלם", היא משחזרת, "אבל גם הרגשתי תקווה. הבנתי שאני הדור הרביעי של האיש הזה, ובכל זאת אני יכולה לחיות בישראל, לדבר עברית, לחגוג שבתות וחגים עם יהודים ולהיות חברה של יהודים. זה נתן לי תחושה שיש עתיד משותף ושפיוס הוא אפשרי".
את מרגישה אשמה בגלל מה שעשו בני משפחתך?
"זו שאלה מאוד כואבת", היא משיבה, "לא נעים לי לדבר על מה שהסבים שלי עשו. זה כואב להסתכל בעיניים של ניצול שואה או של בני הדור השני, השלישי והרביעי ולדעת מה קרה. אבל אני גם יודעת שאני לא יכולה לשנות את העבר, אני לא יכולה למחוק את מה שהם עשו. מה שאני כן יכולה לעשות הוא לבחור מה אני עושה עכשיו ומה אני עושה בעתיד".
איך המשפחה מגיבה לפעילות הפרו ישראלית שלך?
"יש בני משפחה שלא מתנגדים למה שאנחנו עושים, אבל גם לא אכפת להם. הם אומרים שזה לא משנה. בעיניי זאת בדיוק הבעיה – לא רק השנאה מסוכנת, גם האדישות והבחירה לא להתעניין ולא לשאול שאלות".
פייפר מכירה את ישראל מקרוב. במשך כשנה וחצי התנדבה בכפר השיקומי עדי נגב – נחלת ערן שהקים האלוף (מיל') דורון אלמוג, עבדה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ובהמשך התנדבה גם ביד ושם, "תמיד חזרתי לאותו מסר: זיכרון, פיוס ושבירת השתיקה. הרבה פעמים שומעים את הסיפורים של ניצולי השואה ובצדק, אבל צריך גם לשאול מה קרה בצד הגרמני. מה עושים כשמגלים שההיסטוריה הזאת נמצאת בתוך הבית שלך".
הביקור הנוכחי מתקיים על רקע גל האנטישמיות המתגבר ברחבי העולם מאז ה-7 באוקטובר. מבחינתה, האנטישמיות של המאה ה-21 אינה תמיד נראית כפי שנראתה בעבר.
איך נראית האנטישמיות בגרמניה כיום?
"היום כמעט אף אחד לא יגיד שיש לו משהו נגד יהודים, אבל הרבה אנשים אומרים שיש להם משהו נגד ישראל. אחרי ה-7 באוקטובר ראינו את זה בצורה ברורה מאוד. מבחינתי זאת אנטישמיות בצורה חדשה. זה לא קורה רק בגרמניה אלא בכל אירופה".
גם בנוגע ליחסים בין גרמניה לישראל היא מציגה עמדה מורכבת, "הפוליטיקאים מדברים על ידידות עם ישראל אבל אני עדיין מחכה לראות יותר קשרים אמיתיים בין אנשים, בין בתי ספר ובין קהילות. אני מקווה שיום אחד תהיה חברות אמיתית וסולידריות אמיתית, לא רק מילים".
אם סבא רבא שלך היה רואה אותך צועדת בחיפה עם דגל ישראל, מה הוא היה אומר?
"אני לא יודעת מה הוא היה אומר. אולי הוא היה כועס, אולי הוא לא היה מבין בכלל איך דבר כזה יכול לקרות. אבל אני יודעת דבר אחד: האיש שהיה חלק ממערכת שרצתה שלא יהיו יהודים, לא היה מסוגל לדמיין שהנינה שלו תעמוד יום אחד בישראל, תדבר עברית, תהיה מוקפת בחברים יהודים ותצעד ברחובות חיפה עם דגל ישראל. במובן הזה, עצם העובדה שאני כאן היא התשובה שלי לעבר שהוא השאיר אחריו".
