בבית הספר למחול תמרה שבמרכז הכרמל נפתח קורס חדש בו גברים לומדים מחול עכשווי מבלי להתבייש. אלה גברים גבריים, אנשי הייטק, אנשי מילואים, חילונים ודתיים, ששמחת הריקוד בוערת להם בעצמות, אבל אף פעם לא הייתה להם הזדמנות כי שלחו אותם ללמוד ג’ודו או לכדורגל
בתוך סטודיו במרכז הכרמל צפוי להתרחש מחזה שלא ממש רגילים לראות בחיפה: קבוצה של גברים, בגילאים שונים, תיכנס בפעם הראשונה לאולם כדי להשתתף בקורס מחול עכשווי ואימפרוביזציה שייפתח בבית הספר למחול תמרה. חלקם יגיעו מעולם ההייטק, אחרים מהמילואים. יהיו שם גם ספורטאים, גברים דתיים ואנשים שמעולם לא רקדו לפני כן. אם לשפוט לפי מה שכבר קרה במחזורים דומים של בית הספר בסניף בעיר אחרת, המבוכה הראשונית מהר מאוד מתחלפת במשהו אחר לגמרי.
"למדנו שגם גברים יכולים לזוז וזה יכול להיות מדהים", כתב אחד המשתתפים בסיום מחזור קודם של הקורס, "גילינו שיש דברים שהיו לנו בגוף בתור ילדים שרק עכשיו אנחנו מתחברים אליהם שוב. זה מרחב שאפשר להרגיש בו בנוח לזוז, ללמוד ולצחוק".
מאחורי היוזמה עומדת לירון מיארה, מייסדת בית הספר שפועל כבר 8 שנים ברחובות ובשנה האחרונה פתחה גם סניף חיפאי. מבחינתה, הסיפור פה הרבה יותר גדול ממחול.
"הרבה פעמים אנשים חושבים שאם הם לא רקדו כשהיו ילדים אז זו דלת שנסגרה והעניין שלי הוא להגיד שזה דווקא לא נכון", היא אומרת, "מחול ותנועה לא שייכים לרקדנים מקצועיים. מבחינתי כל אדם עם דופק יכול להכניס את עולם התנועה לחיים שלו. הקסם של התנועה צריך להיות שייך לכולם".
למה דווקא קורס מחול לגברים?
"אפשר לראות באופן מאוד ברור שיש הרבה יותר נשים בשיעורי מחול. גברים כמעט לא מגיעים לעולם הזה. ויש את הגברים האלה שהשמחה של הריקוד בוערת להם בעצמות, אבל אף פעם לא הייתה להם הזדמנות, כי שלחו אותם לג’ודו או לכדורגל. זה בטוח גם עניין מגדרי".
ההחלטה ליצור קבוצה לגברים בלבד נולדה מתוך הבנה שיש גברים שמרגישים נוח יותר להיכנס לעולם הזה בלי נוכחות נשית בחדר, "הרגשנו שאם יש שיעורים לנשים בלבד, אולי דווקא קבוצה של גברים יכולה להיות דרך להנגיש להם את האפשרות לנוע ביחד. והאמת שזה היה מפתיע לראות כמה מהר נוצר שם חיבור".
יש במחול גם משהו טיפולי מבחינתך?
"לגמרי. אנחנו מדברים על שנים של מלחמה, על גברים שעשו מילואים באחוזים מטורפים וחוו חוויות מאוד קשות. אנחנו מאמינים שאנחנו יכולים לייצר עבורם דרך התנועה מרחב שהוא ממש תרפויטי. יש משהו בללמוד איך להניע את הגוף באופן חופשי, משוחרר ויעיל, שברור שהוא גם משחרר מהלכים בתוך הנפש".
"זה לא בהכרח הדימוי הבילי אליוטי שאנשים חושבים עליו"
אחת ההפתעות הגדולות הייתה לגלות שגם גברים חילונים לחלוטין מרגישים צורך במסגרת גברית כדי להיפתח, "יש כאילו שכבות של דיכוי. זה לא רק אצל גברים דתיים. פתאום אתה רואה גברים שמעולם לא רקדו, שלא עברו דרך חוג בלט, שנכנסים לחדר ומוצאים מחנה משותף. האנרגיה בחדר היא מאוד רכה. יש הקשבה. זה מקום שמאפשר להם לפגוש את הגבריות שלהם בצורה אחרת".
ועדיין יש סטיגמות על גברים שרוקדים?
"בטח שזה עדיין קיים", משיבה מיארה, "הבת שלי רוקדת כל החיים, והם קבוצה של 30 בנות ושני בנים. הרבה יותר קל להורים לשלוח ילד לכדורגל או לג’ודו מאשר למחול. וזה חבל. צריך להיות תיקון לדבר הזה".
היא מנסה לשבור את הדימוי המקובל סביב גברים בעולם המחול, "הגברים שמגיעים אלינו הם ממש לא הסטריאוטיפ שאנשים מדמיינים. אלה גברים גבריים שנמאס להם לשבת כל היום מול מחשב והם חייבים לנוע, אנשים שתמיד חלמו לרקוד, גברים שחזרו ממילואים, כאלה שרוקדים במסיבות ואומרים 'וואלה, טוב לי כשאני רוקד, אני צריך עוד מזה'. זה לא בהכרח הדימוי הבילי אליוטי שאנשים חושבים עליו. יש גם גברים שהנשים שלהם כבר רוקדות אצלנו ודוחפות אותם לבוא. זה ממש פסיפס".
מבחינת מיארה, החלום הגדול לא מסתיים במחול, "אנחנו לא רק פותחים סטודיו. אנחנו מנסים לייצר קהילה. ברחובות, בסניף הוותיק שלנו, כבר נוצרה קהילה של מאות אנשים שנפגשים גם מחוץ לשיעורים, בקבלות שבת, במופעים, בסדנאות. מבחינתי המחול הוא רק הכלי. המטרה היא לחבר אנשים אחד לשני ולתת להם מקום להתמלא בו בתוך החיים הלא פשוטים שיש פה".
