מותה הפתאומי של הציירת סבטה פרנקל, הפתיע את קהילת הדר שהורגלה לראות אותה עומדת בפינת הרחובות ירושלים-חיים, מוכרת או מחלקת את ציוריה לשכנים ומכרים. חלקם נפרדו ממנה במעין תערוכה מאולתרת שקיימו בפינת הרחוב עם ציורים שקיבלו ממנה במתנה. מחר (רביעי), תפתח במתנ"ס הדר תערוכה מתוכננת לזכרה
בפינת הרחובות ירושלים וחיים בהדר, במקום בו נהגה לעמוד עם ציוריה ביד, התאספו לפני כמה שבועות כ-20 שכנים, חברים ומכרים של הציירת סבטה פרנקל. הם הגיעו עם ציורים שלה מהבית, הניחו אותם על ספסלים, עמדו סביבם ודיברו עליה. לא הייתה זו תערוכה מתוכננת, אלא פרידה מאוחרת מאישה שרבים ראו במשך שנים ברחוב, חלקם הכירו מקרוב, ואחרים הבינו רק אחרי מותה כמה עמוק הייתה נטועה בשכונה.
מחר, רביעי, 17 ביוני, בשעה 18:00, תפתח במתנ"ס הדר ברחוב ירושלים 29 התערוכה "מכל הלב" לזכרה של פרנקל. בתערוכה יוצגו ציוריה, ולצד הפתיחה יתקיימו סדנאות אמנות לילדים ולמבוגרים, יאמרו דברים וישירו שירים לזכרה. שם התערוכה נלקח מצמד המילים שפרנקל נהגה לכתוב על רבים מציוריה, מעין חתימה אישית שחזרה שוב ושוב.
מי שמנסות עכשיו לאסוף את דמותה מתוך הזיכרונות והציורים הן נגה לביא ואתי איטח, שכל אחת מהן הכירה אותה מזווית אחרת. לביא, תושבת רחוב ירושלים שעוסקת בספרות ותרבות, הכירה את פרנקל במשך יותר מ-5 שנים כשכנה וכדמות קבועה ברחוב. איטח, שעובדת באפוטרופוס הכללי, ליוותה אותה במשך כשנתיים ו-8 חודשים וביקרה אותה בקביעות בביתה.
שתיהן מתארות אישה צבעונית, עדינה ומלאת הכרת תודה, שחיה כמעט בלי משפחה, אבל יצרה סביבה מעגלים של שכנים, מטפלים, מכרים ואנשים שקיבלו ממנה ציור. רק אחרי מותה, הן אומרות, התברר עד כמה המעגלים האלה היו רחבים ועד כמה קהילת הדר הייתה עבורה תחליף למשפחה.
מי הייתה סבטה פרנקל למי שלא הכיר אותה?
"היא גרה שנים ברחוב ירושלים וכל כך הרבה אנשים הכירו אותה כי היא הייתה ציירת", מספרת לביא, "הייתה עומדת או יושבת ברחוב, בדרך כלל בפינת ירושלים-חיים או ירושלים-נורדאו. היא לא הייתה מתרחקת הרבה מהאזור הבטוח והמוכר שלה, ושם הייתה מוכרת את הציורים שלה".
"לפעמים היא גם הייתה מחלקת ציורים. הרבה פעמים היינו צריכים לשכנע אותה שלא תיתן לנו במתנה, אלא תמכור ותרוויח. מעבר לדמות הצבעונית ברחוב, היה בה שילוב של פתיחות מאוד גדולה, משהו ילדי ונאיבי. הלב שלה תמיד היה פתוח. היא הייתה פונה לאנשים, שואלת לשלומם, ואם לא ראתה אותנו כמה ימים, היא הייתה דואגת".
אתי, את הכרת אותה מקרוב מאוד. מי היא הייתה בשבילך?
"סבטה הייתה תחת חסותנו כי לא הייתה לה משפחה", מספרת איטח, "הייתי אמורה לבקר אותה פעם בשבוע, אבל בפועל זה היה הרבה יותר. מהרגע שהתחלתי לבקר אותה נרקמו בינינו יחסים מאוד טובים. היא הייתה מתקשרת אליי המון, וכל מה שהיא הייתה צריכה, הייתי משתדלת לעזור".
איטח מתארת אישה שהכרת התודה הייתה חלק בלתי נפרד ממנה, "תמיד היה לה משפט כזה: 'אתי, תודה, יש לי הכל. יש לי אתכם, יש לי את הבית היפה הזה שאני גרה בו'. היא כל הזמן הזכירה את האנשים בהדר, כמה שהם אוהבים אותה וכמה שאכפת להם ממנה. אני גרה בקריות, ופעמיים בשבוע אני בחיפה וכל פעם שהגעתי, אמרתי שסבטה היא הלב שבשבילו אני באה".
איטח היא גם הייתה זו שקנתה לה קנבסים, צבעים אקריליים, לקים וחומרים נוספים, "כשהייתי מגיעה היא הייתה מספרת לי: 'את יודעת, ציירתי כל הלילה, חילקתי את הציורים שלי, נתתי אותם'. היא כל כך רצתה תמיד לתת לי ציורים. היה לנו הסכם שביום הולדת היא מכינה לי ציור".
היא הייתה אמנית, גם בלי הכשרה?
"מעולם לא ידענו על הכשרה רשמית", אומרת לביא, "אבל היה לה כישרון גדול ונפש של אמנית. בזהות שלה היא הייתה אמנית. היא ממש התייחסה לזה ברצינות. לילות שלמים היא לא ישנה והיתה מציירת, וזה היה מבחינתה המתנה שיש לה לתת לעולם".
בציורים שנאספו לקראת התערוכה חוזרות שוב ושוב אותן דמויות: ליצנים, חתולים, חמור, צפרדע, ובמקרים נדירים גם בית, "הבית הוא ציור מאוד קשה", אומרת לביא, "הוא ממלא את כל חלל הציור, כמעט חונק אותו. הליצנים והחתולים לפעמים מתוקים ומברכים מכל הלב, ולפעמים יוצא מהם משהו אחר, קשה, מוטרף, מעניין. דווקא החזרתיות מאפשרת לראות כל מיני הלכי נפש שלה".
לוויה מאולתרת
מותה של פרנקל היה פתאומי. לדברי איטח, לא ידוע בדיוק ממה נפטרה. בתקופה שקדמה לכך היא עברה דירה, מעבר שהיה לה קשה במיוחד, "היא מאוד אהבה את הדירה שבה גרה", אומרת איטח, "יום לפני, הרגשתי שהיא לא באמת בטוב ואמרתי לה: את לא מרגישה טוב. היא אמרה לי: 'הכל בסדר אתי, אני מרגישה טוב'. תמיד היא שידרה אופטימיות".
הלווייתה הייתה מצומצמת מאוד, "זה היה קצת תיקון ללוויה שלה", אומרת לביא על מפגש הפרידה שנערך אחר כך ברחוב, "בלוויה היינו בעצם רק הצוות הטיפולי, אני ובן זוגי, כי השכונה גילתה שסבטה נפטרה רק שעתיים לפני. כמה ימים אחרי זה נפגשנו בפינת ירושלים-חיים. הגיעו בערך 20 איש, מבוגרים וצעירים, ילדים, דוברי עברית, רוסית וערבית. אנשים הביאו ציורים שלה מהבית, סידרנו אותם על ספסלים, דיברנו עליה, ושם בעצם התחלנו לתכנן את התערוכה".
מעבר לדמותה, זה גם סיפור על קהילת הדר.
"הדר מאז ומעולם נחשבה בעיניי למקום הפחות טוב, סלמס של חיפה", מודה איטח, "לא ידעתי שיש שם קהילה כזאת. הייתי מאוד מופתעת לטובה מהאנשים שסובבים את הדר. לצערי, רק בעקבות המוות של סבטה נחשפתי לזה. גיליתי אנשים מדהימים שמכירים אחד את השני. אין לי מילים. זה מעורר הערצה מבחינתי".
לביא, שחיה בשכונה, רואה בסיפור של סבטה ובסיפור הקהילתי דבר אחד, "בגלל שהיא מרחב מאוד הטרוגני, אז יש בהדר הרבה דברים קשים, אבל גם הרבה דברים יפים", היא אומרת, "יש בה פעילים חברתיים ופוליטיים, אמנים אדירים ואנשי תרבות. הסיפור של הקהילה הזאת שנחשפת והסיפור של סבטה הם סיפור אחד, כי היא הייתה מהאנשים האלה שמתרכזים סביבם עוד אנשים וכוחות. להרבה אנשים בשכונה היה לפני מותה החלום הזה, שיום אחד נעזור לסבטה להקים תערוכה. לא ידענו שהזמן שלנו קצוב כל כך. ברגע שהיא נפטרה, הכוחות האלה שהיו קיימים סביבה מצאו אחד את השני והתחילו לעבוד על האירוע".
גם מאחורי האירוע עצמו עומדת התגייסות שכונתית. למתנ"ס ירושלים ולתאגיד קהילת הדר היה חלק משמעותי בתהליך כאשר אפילו מיכה מהמכולת ברחוב פבזנר נרתם ויתרום את הכיבוד לאירוע.
כמה אנשים מחזיקים היום ציור שלה בבית?
"הרבה מאוד אנשים", אומרת לביא. "לא אתפלא אם מדובר במאות. לי אישית היו בבית עשרות ציורים שלה, אולי 60 או 70, וגם היינו נותנים אותם במתנה למשפחה. לבן הזוג שלי, שהוא מורה בבית ספר בחריש, יש ציור שלה שתלוי בבית הספר. עבדתי פעם במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב, ויש שם ציור של סבטה. הציורים שלה נודדים. הם ממשיכים לתפקד כמתנות שמסתובבות".
עבור איטח, הגילוי הזה הגיע מאוחר מדי אבל גם נתן נחמה, "אני כל הזמן אומרת שחבל שלא עשינו משהו בחייה. אם הייתי יודעת שיש כזו קהילה מדהימה סביבה. היא תמיד הייתה אומרת לי: 'קחי את הציור הזה, אולי פעם תהיי מיליונרית'. היא אמרה את זה לכולם. היום אני מרגישה שכל מה שהיא אמרה היה נכון. גם על ההכרה בציורים שלה, וגם על האנשים המדהימים שעושים את הערב הזה לזכרה. עם כל הקושי שהיה לה, היא חיה במקום טוב. היא חיה במקום שאהבו אותה. מבחינתי, זה הדבר הכי חשוב".
