נימאט ממדוב חי בשנים האחרונות על קו דק של עייפות, משפחה וספורט תחרותי אך לא חי כספורטאי מקצועני. הוא עלה מאזרבייג'ן ב-2019 ומגדל עם אשתו את שתי בנותיהן הקטנות בחיפה. בבוקר הוא מתאמן בנתניה ואז עומד שעות במטבח של סינמה פרדיסו בחוף ימה של חיפה, חוזר הביתה לילדות ומנסה למצוא בתוך היום מקום לעוד אימון ועוד הכנה לתחרות. בשבוע שעבר המאמץ השתלם כשחזר מרומניה עם מדליית זהב בגביע אירופה בג'יוג'יטסו וכסף ב-No-Gi
בין המטבח של סינמה פרדיסו בחוף זמיר לבין מזרני האימונים בנתניה, נימאט ממדוב חי בשנים האחרונות על קו דק של עייפות, משפחה וספורט תחרותי. הוא בן 35, יליד אזרבייג׳ן, אב לשתי בנות, עובד כטבח במסעדה על הים בחיפה, ובשבוע שעבר חזר מרומניה עם מדליית זהב בגביע אירופה בג'יוג'יטסו בקטגוריית מאסטר עד 77 ק״ג.
ממדוב, שמתאמן אצל אמיר בורן בנתניה, מספר כי בתחרות ברומניה זכה במקום הראשון בג'יוג'יטסו ובמקום השני ב־No-Gi, שזו וריאציה של ג'יוג'יטסו. הוא מתחרה כבר שנים, עוד מהתקופה שבה חי באזרבייג׳ן, אבל החיים בישראל הוסיפו למאבק הספורטיבי עוד שכבה: עבודה, פרנסה, ילדות קטנות, שפה חדשה ומעט מאוד זמן להתאוששות.
איך הייתה ההרגשה לעמוד על הפודיום עם דגל ישראל?
"זה היה מאוד מרגש", הוא אומר בעברית לא פשוטה, "אני אזרי, אזרבייג׳ן היא המולדת שלי, אבל ישראל היא גם הבית שלי. הילדים שלי נולדו כאן. כשאתה חי במקום בו אתה מגדל משפחה, הוא נהיה הבית שלך. להניף את הדגל של ישראל בתחרות באירופה זה דבר שנותן הרבה גאווה".
ממדוב עלה לישראל ב־2019. הוא חי בחיפה עם בת זוגו ניילי ושתי בנותיהם, אליה בת 6 ונאיה בת 4. לדבריו, ניילי הייתה אחת הסיבות המרכזיות למעבר, וגם אחת הסיבות לכך שהוא ממשיך להתחרות, "היא תמיד הייתה מאחוריי", הוא אומר בהתרגשות, "כשהייתי עייף היא אמרה לי: 'לך, תמשיך'. לפעמים הייתי עייף מאוד, לפעמים אפילו בכיתי, אבל היא דחפה אותי לא לוותר".
איך משלבים בין עבודה כטבח לבין אימונים ותחרויות?
"זה קשה מאוד. אני לא ספורטאי מקצועני. יש לי משפחה, יש לי עבודה, יש ילדים. לפעמים אני ישן שעתיים או שלוש, קם בבוקר, מתאמן, חוזר לעבודה. הגוף עייף, אבל הראש רוצה להמשיך. אם הייתי רוצה להיות אלוף עולם באמת, הייתי צריך לעזוב עבודה ולהתאמן רק בזה. אבל אני צריך לפרנס את המשפחה שלי".
דווקא הפער הזה, בין החיים הרגילים לבין ההישג הספורטיבי, הופך את הסיפור שלו לחריג. ממדוב לא חי במעטפת של ספורטאי מקצועני, לא מתאמן במשרה מלאה ולא נהנה משגרה סטרילית של מחנות אימון ותזונה מדויקת. הוא עומד שעות במטבח, חוזר הביתה לילדות, ואז מנסה למצוא בתוך היום מקום לעוד אימון, עוד נסיעה לנתניה, עוד הכנה לתחרות.
מה החלום הבא שלך?
"החלום שלי הוא להיות אלוף עולם", הוא אומר, "אבל לא רק זה. אני רוצה להיות מאמן טוב, בעיקר לילדים. אני רוצה לתת להם דרך. ספורט זה בריאות, זה משמעת, זה חיים טובים. ילד שמתאמן לומד לא לברוח כשקשה. הוא לומד להמשיך".
בסוף, כשהוא נשאל איזה מסר היה נותן לילד קטן שמתחיל להתאמן ורוצה יום אחד להיות אלוף, ממדוב לא מדבר על מדליות, הוא מדבר על התמדה: "החיים לא קלים, וגם ספורט לא קל. אבל אם התחלת משהו, לך עד הסוף. יהיו קשיים, יהיו ימים עייפים, אבל אם אתה ממשיך ולא עוזב, בסוף תצליח".
