הקשר של חסנאא גרבאוי עם עולם הקליעה החל ממש במקרה לפני מספר שנים אך מאותו הרגע היא התאהבה. במקביל לעבודה בסיעוד היא עברה קורסים, התחרתה בתחרויות מקצועיות, חולמת לייצג את ישראל באולימפיאדה ולא מתייחסת לסטיגמות עדתיות ומגדריות: "ספורט אולימפי מתעלה מעל לפוליטיקה, דת, גזע ומין"
לפני כמה שנים עצרה חסנאא גרבאוי לאכול גלידה ברחוב הנמל בחיפה. בדרך היא הבחינה באנשים שנכנסים ויוצאים ממועדון קליעה סמוך עם ציוד מקצועי, והסקרנות גרמה לה להיכנס פנימה ולשאול מה בדיוק קורה שם. היום, כמה שנים אחרי אותו ביקור מקרי, האחות המוסמכת בת ה־40 מקרית אליעזר כבר מתאמנת בקליעה אולימפית במועדון בנשר, משתתפת בתחרויות ליגה לאומית וחולמת להגיע יום אחד גם למשחקים האולימפיים.
גרבאוי, במקור מעכו, מתגוררת בחיפה כמעט 15 שנה. בשנים האחרונות היא מנהלת עסק עצמאי לייעוץ והדרכות בתחום הסיעוד, אחרי שנים שבהן עבדה בבתי חולים כשכירה. לצד הקריירה שבנתה לעצמה, נכנס לחייה ענף ספורט לא שגרתי, שהחל מסקרנות רגעית והפך בהדרגה למסלול תחרותי.
אז הכל בגלל גביע גלידה?
"נכון, הקשר שלי לקליעה התחיל במקרה לגמרי", היא מספרת, "ראיתי אנשים שנכנסים ויוצאים עם ציוד טקטי. הסתכלתי דרך הדלת השקופה, ראיתי ציוד קליעה ומשהו ישר משך אותי. נכנסתי, ביררתי איך אפשר להצטרף, הבנתי שיש קורס מסודר, ומשם זה התחיל. בהתחלה התנסיתי בירי מעשי עם נשק חי. עברתי קורס, התחריתי בכמה תחרויות, ואחרי תקופה עברתי לירי אולימפי".
בשבוע שעבר השתתפה גרבאוי בתחרות ליגה לאומית בהרצליה. היא לא סיימה באחד המקומות הראשונים, אך מבחינתה זו הייתה תחרות חשובה משום ששיפרה את תוצאתה ב-40 נקודות לעומת התחרות הקודמת. "בשלב הזה", היא אומרת, "אני קודם כל מתחרה מול עצמי".
מה החלום הגדול שלך בענף?
"השאיפה שלי היא להגיע לאולימפיאדה ולייצג את ישראל. זה נשמע רחוק, ויש הרבה סינונים לפני כן, תחרויות מקומיות ותחרויות באירופה, ויש נשים שנמצאות בתחום הזה הרבה שנים וכבר זכו באליפויות. אבל אני מנסה להתאמן בצורה מאוד אינטנסיבית כדי להגיע לרמה הזו. זו השאיפה של כל קלע, לייצג את הענף ואת המדינה בחו"ל".
בתור ערבייה מוסלמית, איך את מרגישה עם הרצון לייצג את ישראל?
"כשאני מדברת על ספורט אולימפי, אני מדברת על משהו שמתעלה מעל פוליטיקה, דת, גזע ומין. זה האני מאמין שלי. הספורט הזה מחבר את המשותף ומתעלה מעל כל הבלאגן שקורה בשטח. אני אזרחית ישראלית לכל דבר ועניין, ואם אגיע להישגים בעבודה קשה וביושר, ברור שארצה לייצג את המדינה. את מי אני אייצג, את צ'כיה?".
גם בתוך משפחתה החיבור לחברה הישראלית קיבל ביטוי ברור: אחד מאחיה שירת בחיל הים וסיים שירות מלא, ואח נוסף ביצע שירות לאומי בכבאות והצלה ואף קיבל את אות מצטיין נשיא המדינה. גרבאוי, האחות הגדולה, מציינת כי היא זו שכיוונה אותם למסלולים האלה.
למה היה לך חשוב לעודד את האחים שלך לשירות בצה"ל?
"יש בינינו פער גילאים של 16 שנה, ואני סוג של האחות הגדולה שמתייעצים איתה. אמרתי להם שלפני שהם הולכים ללמוד באוניברסיטה או במכללה, קודם כל יתרמו לחברה, יתחזקו בשפה העברית ואז ילמדו. זה בדיוק מה שהם עשו".
על ביקורת אפשרית מהחברה הערבית או מהסביבה היא מדברת בזהירות, אך גם בביטחון, "אנחנו לא יכולים לרצות את כל העולם. זה גם לא המקום שלנו לבדוק כל הזמן מי אהב ומי לא אהב. הפוקוס הוא בעשייה. אנשים אהבו, לא אהבו, תמכו או לא תמכו, זה לא משהו שנתנו לו להשפיע. המיקוד היה בלימודים, בעשייה, בהתנדבות ובתרומה לחברה".
הרגשת דעות קדומות כלפייך, מצד יהודים או ערבים?
"להפך. אני בן אדם של שטח, אין לי רשתות חברתיות, לא פייסבוק, לא אינסטגרם ולא טיקטוק. אני לא ניזונה מהרשתות, אני ניזונה מהמציאות. במועדון שבו אני מתאמנת יש אנשים מגילאים שונים, מדתות שונות ומשפות שונות, וגם בעבודה שלי כאחות בבתי חולים ראיתי מציאות אחרת לגמרי ממה שקורה ברשתות. במציאות שלי זה לא נגע בי בצורה שלילית, להפך".
למרות הסטיגמות, גרבאוי מתארת את הקליעה לא כעיסוק בכוח או בנשק, אלא דווקא כתרגול של שליטה עצמית. "אני נהנית מהמדיטציה שיש בתוך הירי עצמו", היא אומרת, "כשאתה יורה, אתה מפוקס. זו המחלה של היום, שאנחנו מפוזרים כל הזמן – בפידים, קופצים מנושא לנושא ומרגש לרגש. בירי אתה עומד מול מטרה אחת וכל כולך בפוקוס עליה. זה חידד לי דברים ביומיום: סבלנות, נשימה עמוקה, אופי מחושל וחדות מטרה".
ולמי שרואה בירי דבר מאיים או מיליטריסטי, היא עונה: "אם יש אנשים שמדמיינים אנשים כשהם מסתכלים על מטרה, הייתי מציעה להם לבוא ולפרוק על מטרות ולא על אנשים. שיפרקו את המתח והעצבים על מטרות, לא על בני אדם, כי אנשים הם דבר מאוד יקר. האדם הוא הדבר הכי יקר בעולם".
