החיבוק בשער הכניסה, הריקודים הסלוניים עם התלמידים, תחנת הרדיו שמפעילים הילדים, חינוך באמצעות קונדיטוריה ומנהלת מעולם אחר. ליאורה טל בילתה יום לימודים בבית הספר "דינור", וחזרה עם חיוך. ובלי שיעורי בית
באפליקציית הווטסאפ של רונית ברזני, מנהלת בית הספר הממלכתי-קהילתי דינור בחיפה, יש לא פחות משבע קבוצות שקשורות בעבודה, וכולן פעילות מדי יום – בהן קבוצה עם נציגי הורי התלמידים, קבוצת מנהלים, וגם קבוצת "משפחת דינור תשע"ט", בה חברים כל אנשי צוות ההוראה של בית הספר.
למשפחה הזו הצטרפה ברזני רק לפני חודשים אחדים, אז מונתה לתפקיד. מדי בוקר היא מקבלת למרחביו העצומים של בית הספר בנוה שאנן 302 תלמידים ועוד עשרות אני צוות, תמיד בחיוך ובגאווה.
כבר 27 שנה שברזני, תושבת שכונת רמת חן ואמא לשלושה, עובדת במערכת החינוך, מהן 24 בבית הספר רוממה. השבוע ביקרתי בבית הספר, שבו נוסף על כתיבה, קריאה ושאר פעולות בסיסיות שמתבצעות בכל בית ספר, תלמידי דינור גם מעבירים לא מעט זמן בריקוד, נגינה ושירה, מראיינים, מבשלים, מנקים ובעיקר, נהנים מכל רגע. בית ספר יסודי, לא מה שחשבתם. יום בחיי.
07:20: חיבוק של בוקר טוב
הבוקר בבית הספר מתחיל, למעשה, בערב שקודם לו. אז, ברזני טורחת לשלוח לצוות ההוראה שלה את עדכון המערכת ובו לוח הזמנים היומי, כי סדר חייב להיות. כך, למחרת, קצת אחרי השעה 07:00 היא כבר מתייצבת בשער בית הספר, ולצדו של אולג השומר ("גם הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה") מקבלת את פני ההורים והתלמידים. כל אחד מקבל ממנה "בוקר טוב" וכל ילדה וילד זוכים גם בחיבוק מהמנהלת החייכנית. "זה מפגש יומיומי, שבזכותו אני מגלה הרבה דברים", היא מספרת, "למשל, בחלק מהמקרים הבחנתי שהילדים יורדים באופן לא בטיחותי מכלי הרכב של ההורים". האבחנה הזו של ברזני מיד הולידה את פרויקט "נשק וסע", בדומה לבתי ספר יסודיים אחרים, כשההורים לוקחים חלק בתורנות ומסייעים לילדים לצאת מהרכב בביטחה.
"בנוסף, אני רואה את ההופעה של הילדים", ממשיכה ברזני, "יש מקרים שילד מגיע בבוקר עם עגילים או בשיער מחומצן, ואז אני מעירה לו. אבל יש מקרים שאני מזהה ילד שנועל, למשל, נעליים בלויות; דבר כזה עלול להעיד על בעיה בבית, ואז נדרש בירור מקיף יותר ומתן סיוע, במידת הצורך".
את השיחה שלנו קוטעת אלומה, אמא לשני ילדים שלומדים בבית הספר ופעילה מעת לעת בוועד ההורים. ״יש כאן תחושה של ביטחון, אווירה טובה, הילדים מרגישים אהובים, הם מקבלים ערכים, וגם מבחינה לימודית, בית הספר מקפיד על מיצוי היכולות של כל תלמיד ותלמיד, מעודד הצלחות ולא מתמקד בקושי״, היא מעידה מקרוב ומעמיסה מחמאות על שיטת ההוראה הדיפרנציאלית בקבוצות קטנות, שהכניסה באחרונה ברזני כנוהל.
08:00: חלומות גדולים מול המציאות בשטח
צלילי מוסיקה קלאסית מבשרים על תחילתו של השיעור הראשון להיום בבית הספר. התלמידים ממהרים לכיתות, המורות כבר שם, ועבור ברזני זה בדיוק הזמן להתפנות לעבודה במשרד המנהלת. שם, היא עוברת על מיילים, עושה כמה טלפונים ומתכוננת לפגישות שקבועות לה בלו״ז. "הגעתי לדינור עם המון חלומות", היא מחייכת ונזכרת ב-1 בספטמבר האחרון, "הייתי צריכה להתאים את החלומות האלה למציאות בשטח; בפועל, השתדלתי להכניס שינויים בהדרגה ובאופן מחושב".
מדובר בבית ספר המשלב בין חינוך מיוחד לחינוך רגיל: 11 כיתות "רגילות" וארבע נוספות "תקשורתיות", בהן לומדים 26 ילדים עם אוטיזם, ברמת תפקוד משתנה, מהנמוך לגבוה על כל הרצף. חלקם אינם מדברים, חלקם עדיין אינם גמולים מחיתול; "ולמרות זאת, הם לוקחים חלק כשווים בין שווים בכל הפעילויות הרבות שמתקיימות בבית הספר, בהתאם ליכולתם", מדגישה ברזני.
בנוסף, היא מציינת את רב התרבותיות שמאפיינת את בית הספר. "80 אחוז מהתלמידים שלנו הם ממוצא רוסי, וקיים קושי מסוים ברמת השפה, הן שלי והן של התלמידים", היא מסבירה, "אנחנו נותנים את הדעת יותר על עברית תקנית בקרב אותם ילדים שדוברים את שתי השפות, וגם אני כבר יודעת כמה מילים ברוסית ובקרוב גם אקח קורס ללמידת השפה באופן מסודר".
09:00: ליידיס אנד ג׳נטלמן, תתחילו לרקוד
השיעור הראשון מאחורינו, השני כבר מתחיל, וזה הזמן של ברזני לגשת לאולם הספורט של בית הספר. על הפרק: תלמידי שכבת כיתות ד' מתאמנים על ריקוד סלוני יהודי-ערבי, אותו יבצעו בנשף שמתקיים השבוע. מדובר בשיאה של התוכנית ״כיתות רוקדות״, בה לוקח דינור חלק יחד עם בתי ספר נוספים – בן גוריון, נזירות נצרת וחיוואר.
חשבתם שהמנהלת המסורה תסתפק בצפייה מהצד? גם אני, ונראה שכולנו טעינו. עד מהרה ברזני חולצת נעליים, מחליפה אותן בכאלה שמתאימות לריקוד, ומצטרפת לצעדי המרנגה והרומבה ברחבה, לצד המורה לריקוד, אלון דוידובסקי – אלוף ישראל בריקודים לטיניים, ולשעבר כוריאוגרף בריאליטי "רוקדים עם כוכבים". לתלמידים שלו, אגב, הוא פונה רק בתואר אחד ונוצץ – "ליידיס אנד ג'נטלמן!".
"ריקודים הסלונים הם כלי שנועד להעביר לילדים ערכים", הוא מסביר, "זו תוכנית חברתית הוליסטית, שמשלבת ערכי יסוד של כבוד, סובלנות, שמירה על מרחב אישי, דו קיום בין יהודים לערבים, ושיתוף פעולה בין ליידיס לג׳נטלמן, כלומר בין הבנות לבנים".
איך מתרגמים ערכים לריקוד סלוני?
"כל 20 שניות במהלך הריקוד, הילדים מחליפים בן או בת זוג. כך, השימוש במונחים האלה מכין אותם לחייהם הבוגרים ומעיד על הפגנת כבוד אחד כלפי השני. ילדים עם בעיות חברתיות, למשל, מתחילים להיפתח ולהתחבר בזכות הריקוד, וזה פשוט תהליך מדהים״.
בהקשר זה, מסבה ברזני את תשומת לבי לאופן שבו ילדי החינוך המיוחד משתלבים אף הם בטבעיות בפרויקט על רחבת הריקודים. בעודי מנסה להבין מי מהם "רגילים" ומי "מיוחדים", נופל לי האסימון – אין הבדל; כולם רוקדים עם כולם וזה, בעצם, אומר הכל. כמעט שעה חולפת, וברזני חוזרת לנעלי המנהלת ונפרדת מהרקדנים הצעירים. אחד מהם מנצל את הרגע לחיבוק חטוף עם המנהלת, ומיד חוזר לפזז עם הליידי שלו.
10:00: רדיונור קול הזמן, והיפ-הופ לסיום
הפסקת עשר, זמן לסנדוויץ'. בעודנו שבות על עקבותינו בחזרה למבואת בית הספר, אחת התלמידות מזהה את ברזני וניגשת אליה, מעט עצובה. "אני לא אוהבת את מה שיש לי בכריך", היא אומרת, וזה מספיק למנהלת כדי לגשת לחדר המורים ולהביא לה משם ארוחה חלופית. רק שלא תהיה עצובה, רק שלא תהיה רעבה.
הפעילות בבית הספר ממשיכה גם בהפסקה. אלה הדקות שבהן "רדיונור" עולה לאוויר – 15 תלמידי תקשורת מפעילים את הרדיו, המשודר ברחבי בית הספר באמצעות מערכת הכריזה. הרדיו הוקם בתחילת השנה, כשלדברי המורה עדי דורפמן קדם לו תהליך עיתונאי חוקר. "התמקדנו בנושאים שמעניינים את הילדים", היא מספרת, "הם בחרו סלוגן לרדיו – 'רדיונור קול הזמן', הכינו כרזות, וגם לימדו בכיתות על נושא הבחירות הקרובות לכנסת".
כחלק מההצגה התקשורתית, התקיים פאנל שדן בסוגיית מתן שיעורי בית בחופשת הפסח – בעד ונגד: תלמידות התקשורת הציגו שאלות בנושא לשתי מורות, שניצבו משני צדי המתרס: קרן פרלמן הציגה את הנימוקים בעד, ושירי פרטוש הסבירה מדוע היא נגד. לסיום, תלמידות חוג ההיפ-הופ הפגינו את כישוריהן בפני חבריהן וחברותיהן.
11:00: ״צריך לתת למורים לטפל, הם מסתדרים לבד"
התחנה הבאה היתה אמורה להיות פעילויות ניקיון מחוץ לכתלי בית הספר, במסגרת "יום הניקיון הבינלאומי", בהשתתפות תלמידי כיתות ה'-ו'. אלא שגשם של תחילת אפריל דחה את הפעילות לשבוע הבא ובמקומה, ניקו התלמידים את מתחם בית הספר ואת הכיתות.
עבורי זו היתה הזדמנות להחליף כמה מילים עם יו״ר ועד ההורים הבית ספרי, מיכאל בלונקין, שהיה אמור להצטרף לשכבות הבוגרות בסיור החיצוני. כהורה פעיל בשנים האחרונות, בלונקין שיתף אותי ב"אני מאמין", בכל הקשור בתפקידי הוועד שבראשו הוא עומד. ״המעורבות שלנו באה לידי ביטוי במתן עזרה למורים, אבל בלי להתערב להם יותר מדי בעבודה", הוא אומר, "לדעתי, ברוב המקרים צריך פשוט לתת לצוות המורים לטפל. הם מסתדרים לבד".
ברזני מצטרפת לשיחה, ומציינת את החשיבות שהיא רואה בחיבור הקהילה לבית הספר. בהקשר זה, היא משבחת את מינהלת ההורים, שמקיימת ארבע פעמים בשנה סדנאות והרצאות עבור הורים, במבואת בית הספר. לדבריה, הפעילויות הללו מצליחות למשוך בכל פעם מחדש מאות הורים, מהעיר וגם מחוצה לה.
בשעה שחלק מהילדים מנקים בהתלהבות את הכיתות, אחרים מתאמנים בחדר המוסיקה בנגינה על כלי הנשיפה, במסגרת פעילותם בתזמורת בית הספר. "זה שיתוף פעולה נוסף עם בית הספר חיוואר", מסבירה ברזני, "כשאחת לחודש מתקיים בינינו אירוח הדדי. שני חברי צוות שלנו גם מנגנים בתזמורת, והילדים מקבלים שיעורי נגינה קבועים על בסיס שבועי בזמן הלימודים ממורים של הקונסרבטוריון, וגם יכולים לקחת את כלי הנשיפה הביתה. במהלך השנה ובסופה הם מופיעים בטקסים ובאירועים השונים״.
משם אנחנו ממשיכות לכיוון חדר המורים, לא לפני שגם עובדת הניקיון שחולפת על פנינו מחליפה כמה מילים עם המנהלת, ואף היא זוכה בחיבוק.
12:00: אפייה, מתמטיקה וביקור בחדר המנהלת
אחרי בוקר של ניקיונות, ריקודים, נגינה ושידורי רדיו, צריך גם לאכול משהו. אנחנו נכנסות לחדר המורים, ומוצאות שם את יועצת בית הספר, מיטל בן רפאל ואיתה קבוצת אופים צעירים, לבושים בסינר ועל ראשם כובע טבחים לבן, עם הכיתוב ״שף קונדינור״ – שילוב של "קונדיטור" ו"דינור", אבל בטח הבנתם את זה לבד.
במפגש הנוכחי הם לומדים להבדיל בין יום חול לחג, ולשם כך הכינו בתנור עוגיות שתפחו וגם מצות, שאינן תופחות. "תוך כדי האפייה הם מקבלים כלים וערכים, כמו שיתוף פעולה ומתן עזרה אחד לשני", מסבירה בן רפאל, "הכל כאן מושתת על נתינה ללא תמורה, כאשר תוך כדי לישת הבצק, למשל, הם גם מוציאים אגרסיות ונרגעים".
אנחנו ממשיכות בסיור בשטח בית הספר, בו כל כך הרבה דברים מתרחשים במקביל: תלמידים מקבלים תגבור מסטודנטים ומבנות שירות לאומי, שיעורי ספורט מתקיימים בחצר המקורה, חלק מהתלמידים בחווה החקלאית בגן כרמית, ובאחת הכיתות, אליה אנחנו נכנסות, לומדים היסטוריה בקבוצות קטנות, כשלכל תלמיד ותלמידה יש לפטופ אישי צמוד, מפרויקט "מחשב לכל ילד".
כשברזני נכנסת לכיתה, התלמידים מקבלים אותה כשהם עומדים, זקופים, ומברכים אותה לשלום. עם כניסתנו ברזני מספרת לי, שכבוגרת תואר שני בחינוך מתמטי, לעתים גם היא מלמדת קבוצות מתמטיקה כהעשרה.
עם כל החיוכים וההוליסטיות, אני מרגישה צורך להעלות זיכרונות ילדות פרטיים, ותוהה האם גם היום "חדר המנהלת" נחשב כמקום ששליחה אליו נחשבת כעונש מאיים. "לפעמים, ילדים עם בעיות התנהגות מגיעים אלי לחדר כחלק מתוכנית טיפולית", היא מפתיעה אותי, "הם יושבים אצלי עם הלפטופ או עם הספר, לפעמים אנחנו מדברים בינינו עד שהם נרגעים. באופן כללי אני לא בעד עונשים אלא בעד שיח מכבד. כשיש מקרים חריגים אז ילדים כן נשלחים אלי לחדר, ורק ממש כשאין ברירה – תלמיד יושעה". עם זאת, ברזני מדגישה ש"דלת חדרי תמיד פתוחה, ואני גם זמינה 24/7 בטלפון, כולל בסופי שבוע".
13:00: "אין על המנהלת שלנו, זכינו"
יום הלימודים מתקרב לסיומו, אבל נדמה שרשימת הדברים הקטנים והגדולים שמייחדים את בית הספר דינור, היא לא משהו שייגמר בקרוב. ברזני מספרת, שמדי חודש מתקיים במקום "בוקר יום הולדת", בו הם חוגגים בארוחה משותפת לכל הילדים שחוגגים יומולדת. "עבורי, זו עוד הזדמנות להכיר את הילדים ולשמוע מהם מה הם אוהבים ומה היו רוצים שיהיה בבית הספר", היא מסבירה.
נוסף על כך, בכל סופשבוע מתקיים נוהל "בוקר מזמר". "כל התלמידים, יחד עם המורה למוזיקה, מתרכזים בימי שישי במבואה, יושבים על מחצלות וכיסאות, ובמשך שעה שרים שירים של ארץ ישראל היפה".
עם כל הפעילויות הללו מסביב ללימודים, אילו עוד מטרות נותרו לך להגשים?
"המטרה היא כל הזמן, לחשוף את התלמידים לכמה שיותר תחומי עניין מגוונים, כדי שלכל אחד תהיה הזדמנות למצות את יכולותיו".
הצלצול האחרון כבר באוויר, ואני נפרדת מברזני – איך לא, בחיבוק. דקות אחרי השעה אחת בצוהריים. כמה עשורים מאז הפעם האחרונה שלי, ביליתי יום שלם בבית ספר יסודי. שום דבר שמזכיר את בית הספר היסודי בימים שבהם אני הייתי התלמידה עם התיק על הגב, ואולי טוב שכך.
הדמות האחרונה שאני פוגשת ביציאה היא גם זו שפגשתי ראשונה בבוקר – אולג ביבליק, השומר. הוא פותח בפני את השער, ומספר שגם הוא לוקח חלק בפעילויות הרבות של בית הספר. בפורים, למשל, העניקו לו הילדים והצוות משלוח מנות מפואר, עמוס בכל טוב. "עשיתי טעות והבאתי את המשלוח הענקי הביתה", הוא צוחק, "במקום להחביא את כל המתוקים מהבת שלי, שהיא בת ארבע וחצי. אני מאוד אוהב את המקום הזה, יש כאן אווירה ביתית, אנשי צוות נחמדים, אני מכיר את רוב ההורים והילדים בשמות, הם נותנים לי ׳כיף׳ ועושים לי שלום כשהם עוברים לידי במהלך היום. בקיצור, אין על רונית".
ניפגש מחר, 07:20, בכניסה לבית הספר.
כתבות נוספות
