גם אחרי שני עשורים ההורים של אסף צור וטל קרמן מרגישים את המחנק בגרון כשהם מספרים על ילדיהם. כיום הם בוחרים להמשיך במאבק במחבל אך גם בהנצחה
בעוד כשבועיים יחלפו 20 שנה מהפיגוע בקו 37 בחיפה. בחרתי לדבר עם שני אנשים שאני מלווה אותם לאורך השנים מאז הפיגוע, נמצאת איתם בבית העלמין בימי הזיכרון ומסקרת את מאבקיהם – יוסי צור, אביו של אסף (בלונדי) צור ז"ל ורון קרמן, אביה של טל קרמן ז"ל, שלא מפסיקים להנציח את ילדיהם בכל דרך אפשרית.
"ככל שעובר הזמן אנחנו מתגעגעים יותר וזוכרים פחות"
אמנם 20 שנה חלפו אך עבור יוסי צור, המספר לא באמת רלוונטי. "יש נטייה להסתכל על מספרים עגולים ולחשוב שזה יהיה מיוחד, נרגיש אחרת וישתנה משהו", הוא מסביר, "אבל החיים שלנו הם אותם חיים גם ב-20 וגם ב-19 ובכל מספר אחר.
"אנחנו חיים עם השכול ביום יום, שעה שעה, ובלילה. חיים עם הדבר הזה. יש נטייה גם לפעמים לחשוב שהזמן מרפא, עוזר, מקל. אני חושב הפוך – ככל שעובר הזמן אנחנו מתגעגעים יותר וזוכרים פחות, וזה מגביר את הכאב – האובדן של הזיכרונות, את הקשר שהיה לנו, הגעגועים שמתגברים.
"יש גם שינויים שנובעים מעצם העובדה שזה ילד", מספר צור על בנו שנקטף כשהוא רק בן 17. "זה מה שאני זוכר. בתמונות והסרטונים רואים ילד ואז פתאום אני נזכר. הוא היה אמור להיות בן 37, זה גיל שאדם כבר סיים אוניברסיטה, פיתח קריירה, גיל שכבר מתחתנים ומביאים ילדים. קשה מאוד לגשר על הפער ולדמיין איך זה היה נראה היום אחרת".
כאב נוסף שמתלווה אל יוסי הוא העיסוק בשאלה מה היה קורה אילו הוא עדיין היה: "אנחנו מנסים לשמור על חיים כמה שיותר רגילים וסטנדרטיים מבחינת עבודה, ומנסים לא להיסחף לתוך המערבולת הזו של השכול ושל הדיכאון. מנסים לחיות חיים נורמליים ככל האפשר למרות שזה בשום צורה לא נורמלי".
ועם כל הניסיון לשמור על חיים נורמליים, הכאב צף והפלאשבק חוזר בכל פעם שיש פיגוע והרוגים. "זה מחזיר אותנו למקום שאני לא רוצה להיות בו. חלק מהתחליף למצב זה לנסות להישאר פעילים גם בהנצחות וגם פעילות חברתית ומאבקים שיש לנו".
אחד המאבקים בו לוקחות חלק המשפחות הוא נגד חזרתו של המחבל לחיפה. ההורים והאחים השכולים חוששים מהיום בו יפגשו ברחוב את המחבל, שצפוי להשתחרר בחודש הבא. במסגרת המאבק פנו המשפחות לשרי הביטחון, בבקשה לפעול בנושא ואף הגישו נגד המחבל תלונה במשטרה בטענה כי הוא מקבל כספים מהרשות הפלסטינית בניגוד לחוק.
"המאבק הזה בטרור זה משהו שמנחה אותנו מהיום הראשון במישורים שונים", מוסיף יוסי, "הפעילות החברתית והציבורית היא חלק מהחיים שלנו – המלחמה נגד הטרור לצד החיים הרגילים".
אחים לגורל
במאבק הזה, כפי שאומר צור, הוא לא לבד. הוא מספר כי הוא שומר על קשר עם המשפחות האחרות שאיבדו את יקיריהן בפיגוע: "יש לנו קבוצת וואטסאפ ואנחנו מדברים לא מעט בנושאים רלבנטיים. הקשר הוא טוב ורוב המשפחות חיפאיות למעט אחת. כמובן שבמסגרת היותר מצומצמת אני, רון קרמן ויוסי מנדלביץ עובדים הרבה יותר צמוד בכל הפעילויות שאנחנו עושים. זה גם סוג של ועד פעולה וגם קבוצת תמיכה. אנחנו סוג של אחים לגורל, שותפים לצרה אבל מאוד צמודים ונפגשים הרבה".
אתם עדיין בקשר עם החברים של אסף?
"הם כבר בני 37. היינו בקשר ובאופן טבעי פחות אבל הם מגיעים כל שנה לאזכרה ופוגשים את רובם שם. הם מקפידים להגיע ולבוא וכמובן שאנחנו שמחים לראות אותם. רובם עובדים ועם ילדים, הם כבר לא ילדים בבית הספר, הם עברו הרבה בשנים האלה".
"מקווה שנוכל לחיות חיים שקטים"
כחלק מההתמודדות, יוסי מנסה להנציח את בנו אסף (בלונדי) בכל דרך אפשרית ויצירתית. "שטראוס יצאו ראשונים עם השוקולד בלונדי, אני הבאתי אותו לאזכרות ועשיתי קמפיין נחמד. דרך נוספת היא דרך הציורים: כל פעם אני מקבל ציורים חדשים על סמך התמונות, ומכל צייר אני מבקש להדגיש את הזווית שהוא רואה. כל אחד קצת מבגר אותו, משנה אותו, וזה נותן אפשרות לראות זוויות חדשות".
אחד הציורים המרגשים שקיבל יוסי הוא ציור הממחיש איך בנו היה נראה אם היה היום בחיים: "זה מאוד מרגש, אני יכול רק לדמיין את זה. אני מנסה להמשיך בנושאים של ההנצחה כי זה מה שנשאר, אנחנו מאמינים במשפט שאומר ש'מישהו חי כל עוד זוכרים אותו' ואנחנו מקפידים לעשות זאת בכל הזדמנות".
לסיכום הוא אומר: "אני מקווה שהשנה ואחרי שנגמור את הסיפור עם המחבל, נוכל להוריד את הווליום של המאבקים ולהתמקד בענייני משפחה ופחות מלחמות. צריך את השקט הזה. מקווה שאחרי זה נוכל לחיות חיים שקטים".
"זה חונק אותי גם אחרי 20 שנה"
רון קרמן, שכאמור איבד את ביתו טל ז"ל, מתקשה לדבר עליה גם אחרי 20 שנה. "מהיום שקברתי את טל לא חשבתי על הנושא ה-20 שנה. אין שום דרך אחרת פרט לעבור את מסלול הייסורים הזה יום אחר יום, וכנראה הנפש מתחסנת בצורה כזו או אחרת".
קרמן מעיד כי מה שעוזר לו להתמודד ונותן לו כוח להמשיך הלאה, זה התמיכה מהסביבה והעיסוקים שהוא מייצר לעצמו, בהם השחייה המקצועית והקבוצות שהוא מאמן: "זה מן אסקפיזם – להעמיס על עצמי כדי לא לגעת בנושא השכול".
אנחנו מדברים על טל, ורון מתקשה לדבר. הוא מרגיש את המחנק בגרון גם אחרי שני עשורים ומעיד כי את הריח שלה הוא לא יכול להריח. הוא מעיד כי קשה לו להתעסק בפן הרגשי והנפשי וקל לו יותר להתעסק בדברים הפרקטיים כמו לארגן אזכרה, או תחרות לזכרה: "זה חונק אותי גם אחרי 20 שנה".
קרמן מוסיף כי נושא ההנצחה נצרב להם ב-DNA. "אם אני כל הזמן עסוק וטרוד, מה אני יכול לעשות כדי שהחברה שחזרה לשגרה תזכור את זה שיש לי בת שנהרגה כאן באוטובוס חיפה?", הוא שואל בקול חנוק מדמעות.
הגמל של טל
אחד הפרויקטים שנעשו אחרי הפיגוע היה סטיקר שיצא בסיוע של מכללת תלתן, ועליו נכתב 'החיוך של טל לא קמל'. פרויקט נוסף לזכרה הוא 'התחרוטל', תחרות שחייה שהתקיימה בספורטן (היום גלי חיפה) לראשונה חודשיים אחרי הפיגוע ומאז מתקיימת בכל שנה. "זה תופס תאוצה ומאוד משמח אותי ששואלים אותי מתי ה'תחרוטל' הבאה", מסביר רון. "זו לא תחרות פרופר אלא יותר עממי, זה משקף את הרוח של טל".
בנוסף אליהם, המיזם שמזוהה עם טל יותר מהכל הוא הגמל. כשמשפחת קרמן קיבלה את יומנה של בתם שנרצחה, הם ראו שהיא ציירה גמל: "ידענו שהיא אוהבת גמלים. לקראת יום השנה החמישי עלה במוחי רעיון להגדיל את הגמל על דף גדול ולבקש מאנשים בעולם לצבוע אותו, 1,628 ימים כמניין הימים שטל לא הייתה".
המיזם תפס תאוצה ולמעלה מ-4,000 אנשים צבעו גמל: "ההיענות הייתה מדהימה, והיום יש מעל 14,500 גמלים", משחזר קרמן ומוסיף כי עם השנים נוצרה האפליקציה 'צבע את הגמל' של טל. לקראת יום השנה שיתקיים בעוד כשבועיים אשתו בנתה אתר חדש.
"הטרור הרג לי בת אבל לא לקח אותה"
"יש לי 3 ילדים", מסביר רון ומתכוון לטל ("הטרור הרג לי בת אבל לא לקח"), דרור ומיקה בת ה-16 שלא זכתה להכיר את אחותה הגדולה: "מיקה נולדה כאחות שכולה. היום היא חיה בחדר של טל".
"אני הולך עם סיכה של הגמל ובפנים חרוט השם טל. לפעמים קוראים לי טל ואני מספר את הסיפור על טל. ככה יש לי הזדמנות לספר ולחשוף אותה".
אז שנת 19 לא שונה מ-20 וגם בעוד 20 שנה דבר לא ישתנה עבור אותן משפחות שחיות את השכול יום יום. גם עוד 20 שנה הן ידברו בקול חנוק ויחפשו הזדמנות להנציח, לזכור ולהזכיר ואנחנו נמשיך ללוות אותם ולשמוע את הסיפורים. יהי זכרם ברוך.
כתבות נוספות
