200 חולי דיאליזה ועשרות מושתלי כליה מקבלים מדי שנה טיפול מסור במחלקה הנפרולוגית ברמב"ם. ליאורה טל ביקרה במקום שבו שיחת טלפון אחת יכולה להציל חיים, ופגשה את המלאכים של ד"ר סוהיר אסדי
מלאכים. כך מכנים המטופלים במחלקת נפרולוגיה בבית החולים רמב"ם את הצוות שמטפל בהם במסירות מדי יום ודואג לכל צרכיהם, באחת המחלקות שלא זוכה בחשיפת יתר. חלק מרכזי בפעילות במחלקה הוא השתלות הכליה, המתבצעות בה בתדירות ההולכת וגוברת, וטיפולי הדיאליזה הניתנים בה. מדי שנה מטופלים כאן קרוב ל-200 מבוגרים חולי דיאליזה, נעשים עשרות ניתוחי השתלה, כשמאות חולים אחרים ממתינים כל שנה לתורם ולכליה שתימצא מתאימה עבורם.
כ-70 אנשי צוות מרכיבים את המערך הנפרולוגי ברמב"ם: רופאים, אחיות, טכנולוגים, עובדים סוציאליים, דיאטניות ועובדי אדמיניסטרציה. נוסף על מחלקת האשפוז, בה שוהים מטופלים הסובלים ממחלת כליות, מסיבוכי דיאליזה, מיתר לחץ דם או מהפרעות במלחים של הדם, פועלות בה גם תתי יחידות שבהן ניתנים שלושה סוגי טיפול עיקריים – המודיאליזה (סילוק חומרי פסולת, רעלים או עודף נוזלים מהדם), דיאליזה צפקית (לניקוי הדם בתוך גופו של החולה), ולמושתלי כליה. בניגוד למרכזים רפואיים אחרים בארץ, בהם תחום ההשתלות נמצא תחת אחריותה של המחלקה הכירורגית, ברמב"ם המטפלים הראשיים הם הנפרולוגים, שעובדים בשיתוף פעולה מלא ומוצלח עם המחלקה לכירורגיית כלי דם. כל אחד ואחת מהעובדים הם חלק בלתי נפרד מהמשפחה המורחבת, שבראשה עומדת מי שמוגדרת כאן כ"אמא של כולם", ד"ר סוהיר אסדי – הרופאה הערבייה הראשונה שמונתה, לפני כעשור, לנהל מחלקה בבית חולים ציבורי מאז קום המדינה.
בין טיפולי הדיאליזה, סבב החולים, מתן ההרצאות ושיחות הייעוץ, התפנתה השבוע ד"ר אסדי להאיר זרקור על המחלקה שלה, פורצת הדרך, הנוגעת במגוון תחומי רפואה ובעיקר עושה עבודת קודש – וכל זאת בתנאים הרחוקים מלהיות אופטימליים.
"יש צפיפות, אז עובדים כמו בכיסאות מוזיקליים"
ההשתלה הראשונה של כליה מאדם מת בישראל נעשתה ברמב"ם כבר לפני 53 שנה, בשנת 1966, כשנה לאחר שהוקמה המחלקה. כיום, מספרת ד"ר אסדי, זוהי המחלקה היחידה בכל אזור הצפון שבה מתבצעות השתלות הן מהמת והן מהחי – כאשר האחרונה היא האפשרות המהירה ביותר ותחום בו נרשמת בשנים האחרונות עלייה משמעותית במספר המקרים. "תורם חי פוטנציאלי יכול למנוע את הצורך בטיפולי הדיאליזה, אבל לעתים זה לא מתאפשר כשהחולים עריריים או כשיש ברקע מחלות גנטיות", מסבירה ד"ר אסדי שמציינת כי הבעיה המרכזית בתחום היא מספרם הנמוך של התורמים. "משך ההמתנה להשתלה מהמת הוא פרק זמן מממוצע של חמש-שש שנים. יש לנו מטופלים שמחכים יותר מעשר שנים ויש כאלה שהתמזל מזלם ובתוך שלוש שנים נמצא להם תורם. רשימת ההמתנה לצערנו היא ארוכה, ובמהלכה עושים החולים טיפולי דיאליזה ממושכים". לדבריה, הדבר הראשון שנבדק במקרים של תרומה מאדם חי, הוא ההתאמה בין סוגי הדם, "אבל כשיש ספק אנחנו פשוט לא מבצעים את ההליך", היא מדגישה, "אנחנו שומרים על התורמים שלנו, ולכן ההשתלה לא תתבצע בכל מחיר".
עם זאת, הסיטואציות המורכבות והרצון להציל חיים או לשפר את איכותם, מניבה פתרונות יצירתיים. "היו לנו מקרים שבהם היתה התאמה בין קרוב משפחה של מטופל אחד, לבין הצרכים של מטופל אחר או להפך", היא מספרת, "ואז ביצענו ביניהם הצלבה. כדי למנוע מצב שמישהו יתחרט ברגע האחרון, הניתוחים מתקיימים בו זמנית ובמקביל, הם מתחילים באותו הזמן בדיוק".
ד"ר אסדי מדגישה, כי מדובר ב"הליך טיפולי משפחתי ממושך, תוך מתן תמיכה מלאה מצד כל הצוות". "כאן לא עושים ניתוח והולכים הביתה", היא מסבירה, "המטופלים הופכים להיות חלק אינטגרלי ממשפחת נפרולוגיה המורחבת, כשלפעמים אנחנו מטפלים בכמה חולים בני משפחה אחת. נוסף על החולים עצמם, שחלקם מגיע אלינו כמה פעמים בשבוע לעשות דיאליזה, גם הקמנו מרפאת מעקב אחר תורמי הכליה, אנחנו מטפלים במשפחות, וכולנו משפחה אחת גדולה".
מרגלית שם טוב-אלישע, סגנית אחות אחראית במחלקה, מוסיפה בחיוך ש"המטופלים מכירים אותנו האחיות טוב יותר מאשר הבעלים שלנו". בנוסף, היא מציינת את הקשרים החמים שנוצרים בין המטופלים עצמם, שנפגשים על בסיס כמעט יומיומי לישיבה ממושכת בעודם מחוברים למכשיר הדיאליזה. "פעם, אחרי שמישהי מהמטופלות נפטרה, מטופלת אחרת נשברה ורצתה לעזוב, ואמרה שהיא נקשרת לאנשים ולא יכולה להיות פה יותר", נזכרת שם טוב-אלישע, "אבל הצלחנו להרגיע אותה והיא כמובן נשארה איתנו".
לדברי אילנה רפאלוב-אטיאס, אחות אחראית ביחידת האשפוז, בעבר היה למחלקה תקציב מתרומות, שבעזרתו יכלו לאפשר לחולים ריפוי בעיסוק בזמן קבלת הטיפול – ציור, כתיבה, פילאטיס, ליצן רפואי ואפילו יוגה צחוק. "המטופלים כאן ממש צמאים לפעילויות כאלה", היא אומרת, "הזמן שבו הם יושבים פה הוא כמו טיסה שלא נגמרת, הוא לא עובר. כרגע לצערי אין לנו שום דבר מכל זה, וחבל".
וכמו בכל המערך הרפואי בישראל, על כל תחומיו, גם במחלקה הנפרולוגית ברמב"ם קיימות בעיות, שאינן מסתכמות בהיעדר תקציב פעילויות פנאי למאושפזים. כך, למשל, במהלך סיור שאנחנו עושות במחלקה, קשה להתעלם משורה של מכשירי דיאליזה רזרביים המוצבים בפרוזדור, במקום בחדר ייעודי סגור. ד"ר אסדי מסבירה שהסיבה לכך היא בעיית הצפיפות החמורה שממנה סובלת המחלקה. זו גם הסיבה לכך שמרפאות נפרולוגיה מקצועיות נוספות פועלות במתחם מרפאות החוץ של בית החולים, בהן מרפאה נפרוגנטית, מרפאה אונקונפרולוגית (היחידה בארץ שמטפלת בסיבוכי מחלת סרטן בכליה או בסיבוכים מהטיפולים שמקבלים חולי סרטן ופוגעים בכליה, ל"ט), מרפאת יתר לחץ דם, מרפאה למחלות כליה כרונית מתקדמת – פרה דיאליתית, מרפאת אשפוז יום, מרפאת תורמי כליה, ויחידת מחקר קליני ויישומי העוסקת גם בהוראה והדרכת סטודנטים לרפואה ולסיעוד. "גם במרפאות חוץ יש צפיפות", מדגישה ד"ר אסדי, "אז עובדים כמו בכיסאות מוזיקליים, לפעמים תופסים חדר של רופא אחר שלא נמצא".
"אנחנו נותנים שירות ברמה של רפואה פרטית במערכת הציבורית", מוסיפה מנהלת המחלקה בנוגע למצוקות, שאינן שונות מאלו של מחלקות אחרות בארץ, "חסר לנו כוח אדם, בשל העומס וחלקיות המשרה אנחנו לא מספיקים להגיע לפעמים לראות חולים שנמצאים במרפאות. המטופל צריך לקבל את כל תשומת הלב שלנו, אנחנו עובדים לפי שעון ביולוגי ולא לפי סטופר".
ד"א אסדי גם מדגישה, כי עם כל ההומניות והרצון להציב את המטופל במרכז, פעמים רבות המציאות אינה מאפשרת זאת בשל אותם תנאי צפיפות. "מדובר בתת תנאים, שאינם מכבדים את המטופלים שלנו", היא מתקשה להסתיר את הכעס, "לא תיתכן במאה ה-21 כזו צפיפות בבתי חולים במדינת ישראל; אין פינת המתנה בתוך המחלקה, חדר הצוות קטן מאוד, הציוד נערם במסדרון בגלל שאין לנו מחסן, אין חדר אוכל למאושפזים שנאלצים לאכול במיטות, חדרי אשפוז הוסבו לחדרי דיאליזה, ולא פעם קיים צורך לאשפז חולי דיאליזה במחלקות אחרות כי התפוסה מלאה. איפה שיש מיטה ריקה מנצלים אותה, ואז הצוות מתרוצץ בין המחלקות".
לדבריה, למרות התנאים הלא פשוטים, המטופלים שבים למחלקה "בזכות היחס החם ואיכות הטיפול שהם מקבלים"; "אבל אם זה היה תלוי בתנאים הפיזיים בלבד, הם היו מחפשים מקום אחר", היא מוסיפה, "אנחנו מעניקים שירות רולס רויס בתנאים של סוסיתא".
"הייתי כבר בצד השני, והם נלחמו עלי"
לקראת הצוהריים, ד"ר אסדי לוקחת אותי לסיור נוסף במחלקה, לפגוש כמה מהמטופלים. היא ניגשת לכל אחד, מחייכת ופוצחת בשיחה לבבית עם מי שכבר מזמן הפכו לחלק ממשפחת המחלקה. כרמלה רפופורט, למשל, הגיעה לכאן לראשונה לפני חמש וחצי שנים בעקבות הליך כושל לשטיפת מעיים (הידרוקולוניק, ל"ט) שביצעה במקום אחר. ברמב"ם, היא מספרת, הצילו את חייה. "הייתי כבר בצד השני והם נלחמו עלי", היא קובעת, "אבל מעבר לטיפול הרפואי מדובר במחלקה עם יחס אנושי וחם למטופלים מצד כל הצוות, החל בכוח העזר ועד לראש המחלקה".
באחד מחדרי הטיפולים יושבת אירית אמר, לצד מיטתו של ישראל הרי, ושניהם מחוברים למכשירי הדיאליזה. אירית נולדה עם כליה אחת גדולה ואחת קטנה והגיעה לאי ספיקת כליות. כבר 12 שנה שהיא מגיעה לכאן, ארבע פעמים בשבוע, לטובת טיפולי דיאליזה – 15 שעות בכל שבוע בסך הכל. "מבחינתי, אני מגיעה לספא ועושה ניקוי לגוף", היא מצליחה להפתיע, "אני אוהבת לבוא לפה, יש כאן צוות של מלאכים, רופאים נחמדים, אחיות מקסימות, וכולם עובדים מכל הלב. למרות שיש לי אפשרות בתור פרסונל של הכללית ללכת לבית חולים אחר, אני מעדיפה לבוא רק לפה".
ישראל שלצדה ממתין כבר קרוב ל-15 שנה להשתלת כליה. שלוש פעמים בשבוע הוא פה, בשעות הבוקר, ומתנדב בעמדת המודיעין של בית החולים. בתום המשמרת הוא עולה לטיפול דיאליזה. את ד"ר אסדי הוא מכנה "האמא השנייה שלי": "היא זו ששכנעה אותי לעשות ניתוח לב מעקפים, למרות שהתנגדתי לכך בכל תוקף, ורק בזכותה אני פה היום". לדברי ד"ר אסדי, לצד הרגעים הקשים שיש במחלקה מהסוג הזה, יש את אותם רגעים שבהם מתקשרים להודיע למטופל שנמצא לו תורם. "זה הרגע הכי מרגש שיש, עם הרבה דמעות שזולגות", היא מתארת.
שם טוב-אלישע, סגנית אחות אחראית, נזכרת בהקשר זה במקרה שבו התקבל אישור ממרכז ההשתלות על מציאת תורם למטופלת בת 35, אלא שאז החל המרוץ נגד השעון, לאתר אותה בטלפון. "יש חשיבות קריטית לזמן שעובר וקיים פרק זמן שבו ניתן לבצע את ההשתלה", היא מסבירה, "אחרי שעות שלא תפסנו אותה התברר שהיא בנופש בטורקיה. אחרי שהשגנו אותה היא חזרה מיד לארץ. ההשתלה אמנם קצת התעכבה, אבל לבסוף בוצעה בהצלחה אחרי 36 שעות".
מקרה אחר שזכור לה היטב, הוא של מטופלת דיאליזה מוסלמית צעירה, שקיבלה הודעה על מציאת תורם. אלא שיומיים קודם לכן, אחותה נפלה מגובה רב והתאשפזה בבית חולים אחר, כך שהמטופלת סירבה לבצע את ההשתלה משום שאחותה לא הרגישה טוב. "הסתבר לנו שאצל אחותה נקבע מוות מוחי בעקבות הפציעה, והמשפחה ביקשה לתרום רק לה את הכליה – ומבלי שהיא תדע שהתרומה הגיעה מאחותה. המנתח שנסע להביא את הכליה סיפר שכל האיברים היו מרוסקים – חוץ מהכליה; כאילו שהיא שמרה אותה לאחותה, להשתלה שעברה בהצלחה".
ד"ר אסדי מבהירה, שלשמחתם רוב החולים לא מגיעים למצב שבו הם סובלים ממחלת כליות סופנית. "הדגש הוא על איתור מוקדם של הסיבה למחלות", היא מסבירה, "חלקן תורשתיות, ואנחנו מעמידים דרכי אבחון מולקולרי וגנטי מהמתקדמים בעולם, ובמקרה הצורך גם לא מהססים לשלוח בדיקות לחו"ל כדי להגיע לשורש הסיבה ולמנוע הדרדרות לאי ספיקת כליות סופנית". לדבריה, לא מעט מחלות עלולות לפגוע בכליה, ושיעור חולי הנפרולוגיה בקרב האוכלוסייה עומד כיום על עשרה אחוזים: "תיכנסי לכל מחלקה בבית החולים ותמצאי בעיה נפרולוגית. לכן אנחנו מעניקים הרבה שירותי ייעוץ לכל המחלקות האחרות".
אגב, ד"ר אסדי בעצמה נחשבת כרופאה פורצת דרך, גם בשיטות הטיפול החדשניות. בגאווה היא מספרת שעם כניסתה לתפקיד הכניסה ליחידת ההמודאליזה, לראשונה בארץ, שיטה חדשה בשם המודיאפלטרציה, שלדבריה עדיפה על שיטת הדיאליזה הקלאסית ומאוד מקובלת באירופה. "השיטה הזו מנקה רעלים בצורה יעילה יותר, שגורמת לחולים להרגיש טוב יותר ולא להיות סחוטים, ומאפשרת גם תוחלת חיים ארוכה יותר", היא מסבירה, "הטיפול ניתן גם ביחידה שלנו שנמצאת בקהילה, במכון הדיאליזה בקרית ביאליק, ובשנה האחרונה השיטה הפכה מקובלת בכל הארץ".
"הכל תלוי במזומנים, בלי כסף שום דבר לא יקום"
למרות הצפיפות והתנאים הלא פשוטים שאיתם מתמודדים ד"ר אסדי והצוות מדי יום, מדי שבוע, לאורך השנה כולה – יש גם מקום לאופטימיות: בתוך שנה-שנתיים צפויה להיבנות מחלקה חדשה – אבל הכל תלוי, כמובן בתזרים המזומנים. "התכנון ההנדסי כבר גמור, הכל מוכן לפרטי פרטים בסטנדרט עולמי ובתפיסה שלפיה המטופל ניצב במרכז", היא אומרת, "נכון לרגע זה הצלחנו לגייס רק שליש מהסכום הדרוש מתרומות, וקצב ההתקדמות תלוי בשאר המימון שנצליח לאסוף כדי לצאת למכרז של עבודת השיפוץ בבניין מאייר שאליו נעבור. אבל בלי כסף שום דבר לא יקום".
על פי התוכנית האדריכלית, מעבדות המחקר יפעלו בבניין תגליות שנבנה בימים אלו, והמחלקה על מגוון יחידותיה ומרפאותיה יתפרסו על פני שלוש קומות מרווחות ומפנקות בבניין מאייר, שבעיצובן הושקעה חשיבה מעמיקה, הן למען המטופלים – שיזכו לקבל בין השאר מערכת אוורור מיטבית, חדרים מרווחים, פינת מחשב עם התקשרות למולטימדיה, חדר המתנה וחלון עם נוף לים, שיעניק חוויית טיפול נעימה יותר; והן למען הצוות, שעבורו מתוכננים להיבנות מטבחון, מלתחות, חדר סמינרים וחדרים עבור ציוד ומיכשור.
בדרכי החוצה, אני מבחינה בקרטון חום המוצב על דלפק האחיות, ובו כרטיסי החתמה לתרומת איברים של אדי. ובפעם הראשונה, אצלי לפחות, מקבל הצורך בכרטיס הירוק שמציל חיים של אחרים משמעות מוחשית ופנים אמיתיות של אנשים שרק רוצים לחיות, כמהים להתנתק מהחוויה המפוקפקת של טיפולי דיאליזה ופשוט לחיות חיים רגילים.
כתבות נוספות
