תערוכה צילום בטכניון מביאה את סיפורן ופניהן של הנשים שברחו מהמלחמה. קובי גופר ואינה חזנוב, האנשים שעומדים מאחורי התערוכה, מספרים על העבודה עם הפליטות: "הן רק רוצות לחזור הביתה"
"הגעתי לישראל מקייב. ב-24.2 התעוררתי מרעש שהתחלה חשבתי שהוא רוח, אבל בהמשך הבנתי שמדובר בהפצצה. הדאגות והפחד שתתחיל מלחמה כבר היו באוויר, והייתי מוכנה נפשית לכך שזה יקרה. לקחתי איתי רק מסמכים ותכשיטים ונסעתי לכפר במחוז ז'יטומירסקי, הייתי שם כחודש, אבל הבנתי שגם שם לא אוכל להימלט מהמלחמה. ראיתי מטוסים בשמיים, פעם אחת ראינו קרב אווירי ומטוס נופל. במקביל, חברים מבוצ'ה התחילו לשלוח עדויות מהזוועות שמתרחשות שם, הבנתי שמוכרחים לעזוב".
אלה דבריה של אנה, שהגיעה לארץ בעקבות המלחמה באוקראינה, וכעת סיפורה שלה ושל עוד 10 נשים מובאים בתערוכה 'אשת חיל' המוצגת בבניין הספרייה המרכזית בתוך קריית הטכניון. "רצינו לדבר איתן, לא עליהן", מסביר קובי גופר, מנהל המרכז לצילום בבית הספר ללימודי המשך בטכניון, שיחד עם אינה חזנוב, בוגרת הקורס, עומדים מאחורי התערוכה.
לעין והאוזן היהודית, סיפורים מסוג זה אינם זרים. הם מוכרים עד צמרמורת מתקופות אחרות. "אם לא היה את התאריך של שנת 2022 והיו אומרים לי שזה סיפור מתקופת מלחמת העולם השנייה, הייתי אומר ברור. זה לא נורמלי שזה בשנה הזאת, זה לא נורמלי שאנשים צריכים לברוח מהבית שלהם", אומר גופר אך חזנוב מחדדת את ההבדלים: "אצלם, זה קרה בלילה אחד. לא הייתה אסקלציה שנמשכה חודשים אלא לילה אחד שבו אתה מתעורר, מבין שיש מלחמה, אוסף את עצמך כמו שאתה ועוזב את הבית".
באחד מהסיפורים, אחת הנשים סיפרה שלקחו לה 3 שבועות להבין בכלל שיש מלחמה. "אתה לא רוצה להבין, החיים שלך פה. העסק, המכונית, החיים, פתאום לקחת מזוודה ולעזוב. ולאן לעזוב? ומי יקבל אותי?", אומרת חזנוב.
השאלות עדיין רלוונטיות, המלחמה עדיין נמשכת, בתים שעומדים על תיליהם עוד יהרסו ונפשות רכות יצולקו, אך תשומת הלב העולמית כבר מופנית לאייטם הבא. "כל הזמן דיברו על המלחמה ובבת אחת הפסיקו", מסביר גופר את הסיבה ליצירת התערוכה. "כל בוקר בדרך לטכניון אני שומע רדיו וכל יום דיברו על המלחמה. פתאום לא היה שום אייטם. אמרתי לעצמי 'המלחמה עדיין שם, אבל אף אחד לא מסקר אותה'", חזנוב מסכימה ומוסיפה: "המטרה להעלות חזרה למודעות את המלחמה, שלא ישכחו. רצינו לקרוא לציבור בטכניון לפגוש את הנשים שהגיעו מן המלחמה".
רק לחזור הביתה
והנשים, שצולמו מעיניהם החומלות של גופר וחזנוב, הודפסו בגודל אנושי באורך 1.60 ונתלו בגובה העיניים כך שאי אפשר יהיה להתחמק ממבטן הספק נוקב ספק מייחל לעזרה. "שאלתי את הסטודנטים בכיתה מי ראה את התערוכה?" מספר גופר, "ואז אחד הרים את היד. שאלתי מה הוא אומר, הוא ענה 'הן מאד יפות'. וזה נכון, במבט ראשון אתה רואה מישהי יפה, עם מבט מהפנט אבל זה רק על פני השטח. כשאתה מדבר איתן, שואל ומקבל תשובה של מישהי שמספרת שטנק פוצץ מכונית לידה ובאותה מידה היא יכלה למות, אתה רואה פתאום את כל ארשת פניה משתנה. כשאתה מסתכל על התמונות רואים אצלן את העצב בעיניים, כשקוראים את הסיפורים מקבלים את הערך המוסף".
"אני מקייב", סיפרה אלה. "השכונה שלי 'אובולון' הייתה הראשונה שחיילים רוסים נכנסו לתוכה בפלישה לעיר ב-24.2. באותו היום התעוררתי בחמש בבוקר מרעש של פיצוצים ממקור לא ברור. הפחד היה גדול כל כך שהתקשרתי לבתי שגרה עם בן זוגה, כדי להיפרד ממנה".
בתערוכה תועדו רק נשים, חלקן עם ילדיהן, הגברים נשארו באוקראינה. "איך שהתחילה המלחמה, חסמו את הגבול לגברים", מסבירה חזנוב, "הרבה מהם גם רצו להישאר, אבא של מישהי שאמר להן שכאן הן נולדו וכאן ימותו. הוא נשאר, היא לקחה את הילדה הקטנה ובאה לישראל".
ובישראל, נחתמה בשנת 1951 אמנה בין לאומית הנקראת 'אמנה בדבר מעמדם של פליטים' שמסדירה את היחס בין המדינה לפליט ומטילה על המדינה חובות כמו נגישות לערכות משפטיות, חובה לנהוג בשוויון וחובה להקנות סעד ועיסוק, אך ראשם של הפליטות, שמעידות שהתקבלו בידיים מושטות בארץ, נמצא בכלל במקום אחר. "אחרי שדיברנו איתן ושמענו את הסיפורים, הבנות", מספרת חזנוב בהתרגשות, "הן רק רוצות לחזור הביתה".
כתבות נוספות
