כשעידן גולקו נחשף למפגש של סבו עם הרופא המוכר מאושוויץ, הוא החל לפתח סקרנות, חרדות ופחדים לנושא השואה שלא הרפו. בתערוכה שיצר הוא מקווה למצוא מעט נחת: "זה לא פשוט להיות במקום כזה. זה אוכל לך הנשמה אבל מתוך החושך אני מנסה למצוא מזור"
"לסבא שלי היה סיפור עם מנגלה. היה רגע, בזמן שסבא שלי היה חולה בטיפוס באושוויץ, מנגלה עבר על שורה ארוכה של יהודים וסימן להם לשבת. סבא שלי קלט שכל מי שהוא עושה לו ככה, סופו למות. הוא סימן לסבא שלי, וסבא שלי לא התיישב. סימן לו שוב, ועוד פעם סבא שלי קם ואז מנגלה הביא לו איזה בומבה והמשיך ללכת". כך מספר בצמרמורות עידן גולקו, שבימים אלה תערוכתו P.T.S.S.D – העוסקת בטראומת הדור השלישי לשואה, מוצגת בסטודיו של אוצר התערוכה שחר דור, ברחוב העצמאות 11 בחיפה.
"אלה דברים שמטריפים אותי", מוסיף גולקו. "בתוך כל הטירוף של השואה, יש שם רגע שהאיש הזה (מנגלה) פוגש את סבא שלי וקורה שם איזה משהו. מנגלה קולט שם משהו, הוא העריך את הרצון של סבא שלי לחיות, וזה מטריף. ולמה? כי בתוך כל ההחלטות האלה, יש אנשים. רציתי להבין את הרגע הזה".
כדי להבין, גולקו מציג על הקיר המרכזי בחלל עבודת מיפוי קדחתנית שהעומד מולה לא יכול להישאר אדיש אליה: עשרות תמונות של פקידי ופקידות נאצים אשר נכחו במחנה בתקופה בת 9 החודשים שסבו היה שם, מחוברים בכוורת של חוטים בצבעים שונים, מלווים בפתקאות צהובות שכתובים עליהם הערות אישיות של גולקו ובעיקר, פרצופו ועיניו מקפיאות הדם של ד"ר מנגלה עצמו.
"הוא היה התעלומה הגדולה שלי כל השנים", הוא מסביר. "כשהייתי צעיר, לא היו שום תמונות של מנגלה. עבר הזמן, האינטרנט הגיע, התגלה אלבום ונחשפו מלא תמונות שלו. זה נורא עניין אותי למצוא את כל הצילומים שלו כדי לראות איך נראה בן אדם שבתנועת יד קובע את גורלם של אנשים, של ילדים".
לא סתם גולקו מוסיף את נוכחות הילדים, אחרי שבמשך שנים סירב להקמת משפחה ("לא ידעתי איך להתמודד עם זה – עם הפחד, עם האחריות, אולי יבואו להפריד ביננו?"), נולדה לו ילדה שכיום בת 7 המשולבת גם היא בתערוכה. אל מול עבודת המיפוי הבולטת בגודלה ניצב סימן מתמטי שחור היוצר משוואה שכל הדמויות המופיעות באושוויץ קטנים לעומת תמונתה הבודדת של ילדתו. "במקרה שלי, האהבה ניצחה".
אלכימיה של אור
זו לא רק השנה וחצי האחרונות בהן עבד על התערוכה, טראומת הדור השלישי מלווה את גולקו בן ה-46, שנולד וגדל בחיפה, מאז אותה בקשה בנאלית של מורתו בבית הספר להכין את עבודת השורשים בגיל 12. "הלכתי לסבתי והיא סיפרה לי את הסיפור של סבא. נטרפתי. נטרפתי מעוצמת החוויה, גם שלו וגם מהצד של הרוע – לא הצלחתי להבין איך קורים דברים כאלה.
"התחלתי לפתח סקרנות מטורפת ופחדים מטורפים, ניסיתי לדמיין את עצמי בסיטואציות שקרו שם, נכנסתי עמוק לעניין השואה. עד היום. אני חי במצב הישרדותי תמידי שהגיע הזמן לתת לו ביטוי אמנותי שאולי ייתן לי קצת נחת. זה לא פשוט להיות במקום כזה. זה אוכל לך הנשמה אבל מתוך החושך אני מנסה למצוא מזור".
הביטוי האמנותי בא לידי ביטוי בקיר נוסף בחלל המכיל סדרת תצלומי סטילס בשחור לבן הממוסגרות בשחור, ללא ציון זמן ומיקום, הנושאות תחילת שאלה משותפת, R U CAPABLE? ובתרגום לעברית – אם אתה מסוגל? מסוגל להתמודד עם האמת? מסוגל להיות כן? מסוגל לגלות מי אתה באמת? שאלות שכל בן אדם שואל את עצמו בתדירות מסוימת, אבל לא גולקו.
"אלה שאלות שמלוות אותי יום יום", הוא מעיד. "זה עניין קיומי אצלי. אני חי במין עומק לא פשוט ואני מחפש אפיקים לעזור לעצמי כמו אומנות, שאילת שאלות, כל דבר שהוא חקר עצמי תודעתי ו'האם אתה מסוגל' נתפס אצלי לפני עשור. מעניין לראות איך התשובות משתנות על ציר הזמן", הוא תוהה לעצמו ומוסיף: "הרגע הזה שאנשים יסתכלו על העבודה, יקראו, ישאלו את עצמם את השאלות, ולשנייה תהיה להם פעולה תודעתית קטנה. זהו. זה הדבר".
עוד בחלל התערוכה, נמצאים פינת סלון שעבודה התלויה על הקיר שואלת 'לעזוב או לא לעזוב?' כרמיזה לצד השני במשפחתו ולסבתו שהשכילה לברוח מהעיר דרזדן לפני השואה ("יש שואה אבל אין שואה"), קולאז' המתייחס לתקופה בה האזין ללהקות רוק כבד וחדר נעוריו היה מעוטר בפוסטרים ("זה עזר לי לפרק אגרסיות") ודו"ח מואר הנושא את השם 'סמים ותרופות', זכר לשימוש בסמים הקלים והקשים שעזרו להתמודד עם החרדה והדיכאונות שבאו בעקבות עיסוק אובססיבי בשואה ("הסמים עוזרים לשמוט את הדריכות, מסייעות להרפות").
גולקו הצליח לקשור מטאל, סמים, קעקועים, חקר, שואה, נאציזם ומשפחה לתוך תערוכה יחיד ראשונה, בעיר הולדתו, שהתחילה בגיל 12 והגיעה לזיקוק בגיל 46. "עם איזה חוויה היית רוצה שהמבקרים יצאו מהתערוכה?" אני שואל אותו והוא משיב: "שירגישו. לא משנה לי מה, כל אחד והמערכת שלו. שירגישו משהו".
כתבות נוספות
