מאנורקסית למשפיענית: סיפורה המטלטל של ניקול

"תוך כמה ימים במיון הגוף שלי קרס. הגעתי למצב שאני פשוט שוכבת ויכולה רק למצמץ, לא יכולתי לדבר כי קנה הנשימה לא עבד והשרירים לא עבדו, הייתי סיעודית במאה אחוז. בשלב מסוים גם הפסקתי לנשום כי לא היו מספיק חומרים שיזינו את הגוף, הגעתי לדום לב נשימתי והייתי מורדמת ומונשמת מספר ימים".

הרופאים היו בטוחים שזה הסוף והם כבר הכינו את משפחתה ובעיקר את אביה לגרוע מכל. הרופאים ניסו להציל אותה אבל היא הייתה במצב כל כך סופני שהגוף שלה הגיע למצב שהוא לוקח חומרים חיוניים מהעצמות ומשרירים רק כדי שהלב ימשיך לפעום.

"היו מעירים לי שאני אוכלת כמו נהג משאית"

ניקול בהאג', צעירה בת 20 מחיפה, סבלה מאחד ממקרי האנורקסיה הקשים שאי פעם אובחנו בישראל – בשיאה היא הגיעה למשקל של 22 ק"ג, ולאחר ההתמודדות הקשה שעברה החליטה לעשות כל שביכולתה כדי למגר את התופעה.

כדי להבין את הסיפור צריך לצלול להתחלה: בהאג', אז נערה שהתחילה את כיתה י"א, הייתה מאושרת ונורמטיבית. "הייתי ילדה רגילה, אכלתי מה שבא לי ולא ממש שמתי דגש על פעילות גופנית. פשוט חייתי את החיים באופן חופשי", היא משחזרת.

במהלך השנה ניקול התחילה לקבל הערות מהסביבה שהיא אוכלת יותר מידי למרות שבפועל היא היתה בתת משקל. "היו מעירים לי שאני אוכלת לא בריא, אמרו לי שאני אוכלת כמו גבר, כמו אבא שלהם או כמו נהג משאית. אמרו לי שאני שחיפית ושכדאי לי לפתח מסת שריר".

בשלב מסוים המסרים התחילו לחלחל ועניין התזונה תפס נפח מרכזי גם בבית הספר – כשחינכו את התלמידים לספורט ותזונה נכונה. "אני זוכרת שמישהו אמר לנו שזה בסדר שנייה לעזוב הכול בלחץ של הבגרויות ולרדת קצת לים לנשום אוויר ולעשות פעילות גופנית".

מהנאה לאובססיה

"העמסתי על עצמי המון באותה תקופה, ולצד הלימודים, הבגרויות והפעילויות החברתיות הייתי מתנדבת גם במד"א. החלטתי לנסות לאמץ אורח חיים בריא שייתן לי את מרווח הנשימה שהייתי צריכה מהשגרה העמוסה".

ואכן כך היה: ניקול החלה להתאמן מתוך הנאה והקפידה על התזונה שלה אך לאט לאט זה נהפך מהנאה לאובססיה. היא לא הפסיקה להשוות את עצמה לאחרים – מי רץ יותר או מתאמן יותר – ובלי ששמה לב, ממצב שהנושא היה חלק מהחיים שלה הוא הפך לעיסוק המרכזי בחייה.

"כל היום הייתי קוראת מאמרים על תזונה, מתאמנת ורצה 30 ק"מ לפעמים, רצה כמעט כל יום לפחות 10 ק"מ, אימוני אתלטיקה וכל הזמן מסתכלת על השעון בתקווה שהצלחתי לקצר זמנים ולשבור את השיאים של עצמי".

בנוסף להערות הסביבה ויצר התחרותיות שלה, היה דבר נוסף שליבה את האובססיה שלה לדימוי גוף וזה, איך לא, האינסטגרם. "הייתי פותחת את האינסטגרם ורואה כמה זה נראה כאילו כולם מתאמנים ומשקיעים בעצמם, וזה גרם לי להרגיש לא טוב עם עצמי שלא הייתי כזאת".

ההרגשה הזאת שניקול מדברת עליה הובילה אותה בגיל 16 לירידה חדה במשקל, ירידה של 10 ק"ג בחודש. אביה של ניקול, שדאג לה, ביקש שתגיע איתו לרופא משפחה שהחליט באופן מיידי על אשפוז כפוי במחלקה סגורה.

השיקום החל ואז הגיעה הקורונה

"אני זוכרת שאמרו לי לשבת חצי שנה על כיסא גלגלים ולא לזוז, שמו אותי בחדר סגור ולא נתנו לי ללמוד או להביא ספרים כי הצוות הרפואי טען שזה מאמץ את המוח, לקחו לי את הטלפון ופשוט ניתקו אותי מהסביבה החיצונית. כל מה שעשיתי כל יום במשך חצי שנה זה לבהות בארבע קירות – פשוט איבדתי את השפיות שם", היא משחזרת.

אחרי מספר לא מועט של ועדות ובתי משפט, ניקול הצליחה לשכנע שהמחלקה הסגורה היא לא מקום בשבילה, לצאת ממנה, ולהתחיל בשיקום חייה. בין היתר היא הייתה צריכה לחזור על כיתה י"א כי פספסה את הבגרויות.

בשנה השנייה של ניקול כתלמידת כיתה י"א, במצב לא פשוט של להכיר חברים חדשים לגמרי, הגיעה הקורונה והשגרה שסיגלה לעצמה נעלמה. היא התקשתה ללמוד מהמחשב ומתלמידה מצטיינת עם מאיות במבחנים היא הגיעה לתסכול גדול מכך שהיא מפספסת בגרויות ומבחנים.

הדיכאון והלחץ מהלימודים השפיעו על ניקול מבחינה נפשית והיא מצאה מקום מפלט בספורט, רצה כמה שעות ביום על מנת לנקות את הראש. השילוב של הפעילות הגופנית התכופה והדיכאון העמוק בו היא שררה הובילו אותה להידרדרות פיזית מהירה. אביה היה צריך להרים אותה במדרגות הבית כי היא פשוט לא הייתה יכולה לעשות זאת בכוחות עצמה.

מתי את מבינה שהמצב חמור?

"יום אחד הכלב שלי שם עליי את היד והרגשתי כאילו נפלה עליי משקולת של בטון, הרגשתי כאילו משהו מועך אותי ואני לא מסוגלת לנשום".

אביה של ניקול שם לב להידרדרות שלה אבל היא לא הייתה מוכנה לשמוע על האופציה של בית חולים בשל הטראומה שעברה באשפוז הכפוי הראשון. זה השלב שבו התחילו בולמוסי האכילה שלה.

"הייתי שותה צנצנות של טחינה"

ניקול מעידה כי מצאה באוכל את הדרך להתמודד עם הבעיות: "במקום לדבר ולשתף הייתי מפוצצת את עצמי באוכל". היא הייתה מחכה עד שהבית יתרוקן ובפרק זמן הקצר הזה הייתה אוכלת ללא הפסקה. "הייתי אוכלת בשעתיים מה שאנשים אוכלים בחודש, כמויות פסיכיות של אוכל, הייתי מחסלת את המקרר – אוכלת אוכל קפוא, ממרחים שלמים, הייתי אשכרה שותה צנצנות של טחינה, אלו היו בולמוסים מאוד קשים. זה התחיל ממקום נפשי אבל גם פיזי – כשבן אדם מאוד רעב הגוף שלו רוצה הכול, הגוף והראש משתגע".

ההידרדרות הפיזית הייתה מהירה, ניקול כבר לא הייתה מסוגלת ללכת. אביה הבהיל אותה לטיפול נמרץ ושם תוך כמה ימים היא הגיעה לקריסת מערכות והייתה מורדמת ומונשמת במשך כמה ימים.

"אני לא יכולה לתאר במילים את הכאב הפיזי של לשכב ולא להיות מסוגלת להזיז שום דבר. לא יכולתי לדבר אז לא יכולתי להסביר לאנשים איך נוח לי, אפילו לא יכולתי לגרד. התחלתי להתמלא בפצעים ושטפי דם".

הרופאים הכינו את המשפחה של ניקול לגרוע מכל, אבל ניקול לא הפסיקה להילחם והצליחה להתייצב. היא הועברה למחלקה ייעודית להפרעות אכילה באחד מבתי החולים בארץ ושובצה ביחידת הטיפול הנמרץ של המחלקה.

לדבריה, היחס שקיבלה היה מחפיר: "אמרו לי 'את אשמה, את כרגע שוכבת כאן ואף אחד לא מתקרב אלייך, את לא תפגשי אף אחד'. לא קיבלתי שום טיפול פסיכולוגי באותה תקופה והייתי מתחננת שלפחות יוציאו אותי לשמש אחרי חצי שנה בבית חולים שלא ראיתי שמש אך לא אפשרו לי".

לאחר כמה חודשים במחלקה הסגורה, יום אחד הדלת של המחלקה נשארה פתוחה. ניקול, שהצליחה ללכת, התקדמה לכיוון החלון אך המעשה עלה לה במעבר למחלקה הפסיכיאטרית בטענה שהיא לא מכבדת את חוקי המחלקה.

"הצוות במחלקה הפסיכיאטרית הבין שאני לא שייכת לשם ואחרי הרבה ועדות פסיכיאטריות אבא שלי החליט לקחת עלי אחריות. הוא הבין שבקצב הזה אני עומדת למות במחלקות האלה. לכלוא אדם ולהגיד לו לשכב כל היום בחדר סגור זה לא מה שירפא אותי – לא נפשית ולא פיזית".

באומץ, אביה של ניקול חתם שהוא לוקח על עצמו את האחריות על הטיפול בה, כשבאותו הזמן היא שקלה 24 ק"ג. "כשסוף סוף יצאתי משם, באוטו אבא שלי אמר לי שהוא מוציא אותי משם כי הוא יודע שאין מחיר לחופש שלי והוא רוצה להאמין שזה מה שיבריא אותי".

וכך הצליח אביה לעשות מה שהרופאים לא הצליחו – לשקם את ניקול. בכל יום הוא היה לוקח אותה לטייל במקום אחר בטבע, ואפילו לקמפינג בנהר הירדן. בזהירות ובנחישות הוא סייע לניקול לצלוח את המסלולים מבחינה פיזית.

למרות שהחשיפה לשמש ולטבע שיפרה את מצבה, החזרה לבית, המקום שבו הכול קרה, לא עשתה לה טוב והיא החליטה לעבור לגור לבד. היא שכרה דירת מרתף בגודל של 20 מ"ר בשכונת הדר ופנתה לקבל טיפול אך קופות החולים ובתי החולים סירבו לטפל בה ולקחת עליה אחריות.

ערב אחד, כשניקול הייתה בדרכה למכולת, אלמוני עקב אחריה. היא נבהלה וניסתה לברוח – האינסטינקט הראשוני של כל אדם – אך בגלל הלחץ היא שכחה שהיא לא מסוגלת לרוץ מבחינה פיזית והתרסקה על המדרכה. "כל הפנים שלי התמלאו בדם. לא יכולתי להגן על עצמי וזה היה אחד מהרגעים שהבנתי שאני לא אקבל עזרה מאף אחד ורק אני יכולה לעזור לעצמי".

כשהבינה זאת, ניקול הפכה את דירת החדר הקטנה שלה לחמ"ל שיקום. "הייתי צופה בסרטונים על איך לשקם את השרירים, תרגילי פיזיותרפיה ותרגילים שמסייעים לחזור לתפקוד מלא, למדתי את הנושא וחקרתי איזה חומרים הגוף צריך על מנת לחזור לתפקוד מלא".

בנחישות והתמדה ניקול הצליחה לאט לאט לחזור לטיבה, בסיוע אבא שלה שהיה מגיע בלילות לבדוק שהיא נושמת, לנקות ולוודא שלא חסר לה כלום. במשך שנתיים היא גרה בדירת המרתף המעופשת עד שהצליחה לחזור לעבוד ולחסוך כסף, שבעזרתו לפני חודשיים היא עברה לדירה טובה בכרמל.

היום, לאחר מסע רצוף אתגרים ומלא בעליות ומורדות, ניקול מנהלת היום אורח חיים נורמטיבי, בריא ואמיתי, ולא שוכחת להוקיר תודה לאבא שלה: "הוא היחיד שנלחם עליי כנגד כל הסיכויים וכנגד כל הדעות הרפואיות. כל פעם שחשבתי לוותר הוא זה שהרים אותי ונטע בי תקווה. חשבתי לעצמי 'אם הוא נלחם עליי ככה מי אני שאוותר?', מספיק בן אדם אחד שיאמין בך, ואני זכיתי באבא שלי".

"אני רוצה להשפיע על העולם"

"בזמן שגרתי בדירה ההיא הבנתי שהדבר העיקרי שאני רוצה לעשות בחיים, אחרי שאייצב את עצמי מבחינה פיזית ונפשית, זה לעזור לכל אותם אנשים שנמצאים במצב שבו הייתי כי אי אפשר להתמודד עם זה לבד".

העיניים של ניקול מוארות כשהיא מספרת על תפיסת האמונה שגיבשה לעצמה מניסיון החיים שלה. "הכול מתחיל ונגמר בחינוך, אוכל הוא הדלק של הגוף, זה לא פרס שילד קטן צריך לקבל כי הוא מתנהג יפה. אי אפשר לוותר על אוכל ולקרוא לזה דיאטה".

היום, לאחר שחשפה את הסיפור שלה ברשתות החברתיות וצברה אלפי עוקבים, פונות אליה נערות עם בעיות בדימוי הגוף שלהן וגם הורים לנערות. היא שם כדי לסייע ולנסות להכווין אותן מתוך הטעויות שהיא עשתה והמסקנות שהיא למדה מהתהליך שלה. בימים אלו היא שוקדת על כתיבת ספר שעוסק בקשר בין הראש לגוף, בו היא מסבירה איך היא הגיעה לשלווה פנימית ויצאה ממעגל ההתשה אל חיים מלאי אושר וסיפוק. "ספר זה משהו שנשאר, ואני רוצה כמה שיותר להשפיע על העולם, לעזור לנערות למצוא את הדרך שלהן לחיים בריאים ולהחלמה".