דני נישליס קרא את ריאיון החג של עינת קליש ב"ידיעות אחרונות", וניסה להבין אם היא בעדכם או נגדכם
קראתי הבוקר (חמישי, ד"נ) ב"ידיעות אחרונות" את הריאיון העיתונאי, האמיתי, הנרחב, הראשון בחיי, עם ראש העיר שלי. גם הראשון שלה. לא ידעתי ולא יודע עליה כלום, מעולם לא פגשתי בה ולא שוחחתי איתה. לא יודע, אלא רק משמועות, מה הכיוון, מה הדרך, מה היא רוצה?
השאלה היחידה שהצבתי לעצמי לפני תחילת הקריאה היתה, ״האם היא בעדי, כתושב חיפה, או נגדי?". לא אתן לכם לחכות לסוף ואומר כבר עכשיו, בתום הריאיון הרגשתי שהיא בעדי! יש לי ביטחון, שאם היא תעמוד מאחורי המילים והתוכניות שלה, שעל חלקם הגדול אני חולק; אם היא תילחם שחיי כאן יהיו טובים יותר, נקיים יותר וכך גם של ילדי ונכדי – היא תממש את החלומות שלה. הרגשתי כנות בדברים שלה וחוזקה רבה בטיעון המנצח, שאין לה כוונה לכהן קדנציה שנייה (והיא תכהן קדנציה שנייה, ד"נ); מה שמאותת לחורשי רעתה, בעיקר במסדרונות השלטון: ״אל תעשו עלי אבו עלי, כי אני לא בונה את העתיד שלי כראש עיר עליכם״. לא שאני חושב שהדרך הנכונה היא להתקוטט ולאיים על שרים וחברי כנסת, אבל קליש התחילה איתם רע ועכשיו היא צריכה להתמודד מולם כדי שאנחנו, תושבי העיר, לא נצא מופסדים. והאמת, היא משתמשת בכלי הטוב ביותר: ״אל תאיימו עלי, נראה אתכם מתעללים בכל תושבי חיפה. זו לא רק אני, אלו כל התושבים שאתם מתכוונים לדפוק. קדימה, בואו נראה אתכם גיבורים גדולים״. לא ששרי הליכוד יתחילו לשקשק פתאום מפחד; אבל האמינו לי, שהבוטות של קליש והאמירה שלה, שעתידה הפוליטי לא מעניין אותה, יגרמו להם לא ללכת איתה ראש בראש עד הסוף. אני בטוח שתהליכים יואטו, שהתיקים של חיפה יורדו שוב ושוב לתחתית הערימה, שהיא תושמץ מבוקר ועד ערב כאויבת העיר; אבל בשורה התחתונה, חיפה לא תוכל לשמש בידי מקבלי ההחלטות כשרך עודף, וכעיר שניתן להתעלם מצרכיה. צרות? יהיו לבטח; קיפוח? לא ממש. זו נקודה חשובה לזכותה של קליש, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתבה הנרחבת. הרעיון של ״אל תנסו אותי״ מופיע כחוט השני לכל אורכה, וממתג אותה כמי שלא פוחדת להתעמת ולעמוד על שלה לטובת תושבי העיר. ״כשאני רואה את הביריונות של הממשלה… אני לא מוכנה שיהרסו, לא אותי ולא את חיפה, ואם צריך אבעט בהם בחזרה… אין להם את הזכות לדרוס את העיר שלי, מי שהורג אותי יחטוף בעיטה בכל הכוח״, היא אומרת. בימים רגילים הייתי אומר ״היא ממש קוקו״, כי אלו אמירות קשות ביותר כלפי מי שצריך להזרים לעיר מאות מליונים; אבל כפי שכבר כתבתי, יש בעמידתה האיתנה משהו שלא יוכל להשאיר את מקבלי ההחלטות שווי נפש. נכון, יש כאן סיכון גדול, אבל אני רואה את הסיכוי של ״אל תתחילו איתי״ כמשמעותי יותר.
דווקא בקטע הזה הייתי נוהג כמוה. מצאתי שני קווי דמיון בינינו; על הראשון לא ארצה להרחיב, כי הוא אישי. והשני הוא, שגם אני במהלך חיי נאלצתי להשתמש פה ושם בשיטות ובאמירות בוטות כשלה, כדי לקבל את מה שמגיע לי, כי אחרת לא הייתי מגיע למה שהגעתי היום. לפעמים, כשאתה עומד על שלך, אתה יודע שאין לך מה להפסיד – ובסוף, זה שאתה עובד בשביל הציבור ולא רק בשביל עצמך, משחק לידיך. על בשרי למדתי זאת, ובכלים האלה משתמשת קליש בלי לחשוש לחשוף אותם בגחליון ערב החג של "ידיעות אחרונות".
אני עוצר לרגע את הקריאה ושואל את עצמי, מדוע לא הייתי יכול לקרוא ריאיון כזה במהלך הבחירות, או לפני חצי שנה? למה אני, כתושב העיר – שלא ניזון מטוויטר או מהודעות בפייסבוק – צריך ללמוד על כוונותיה ותוכניותיה של קליש רק עכשיו? מדוע לא התוודעתי לכל אלה כבר מזמן? כי הרי אלו מאבקים שהם בהחלט לטובתי ולטובת משפחתי. מדוע התרחקה, נלחמה, נאבקה, מידרה, ואינה מגיבה לתקשורת? הרי אז, הרעיונות האלה שלה היו מוטמעים הרבה קודם ומובנים על ידי חלק גדול יותר מהציבור, שלא יודע עליה כלום. עובדה, שריאיון אחד מקצועי וטוב, ברור ולא מתחנף, חזק ולא מתרפס, ממתג אותה כראש עיר שמה שחשוב לה הוא קודם כל תושבי העיר – וכל מי שנגדה, שלא ינסה אותה. זהו מיתוג מצוין.
אחרי שהשתכנעתי שקליש בעצם בעדי ולא נגדי, אני מחפש מהי הנקודה החשובה לה באמת באמת, בניטרול כל החלומות בהקיץ על שדה תעופה גדול, הנמל, דרגנועים שיעלו ויירדו ברחבי העיר ועוד ועוד. אני קורא וקורא ומתחיל להשתכנע שקרב חייה הוא בעצם להפוך את חיפה מ״פח האשפה של המדינה״, לפנינה של הצפון. בתיאורים שלה, כיצד חיפה הוזנחה כל השנים, היא משווה אותה ל״אשה מוכה״, ושזה "נורא נוח למדינה שכל הדרעק הזה יושב אצלנו״, מה שלא שמענו מאף ראש עיר לפניה. ו-וואלה, אני שוב מתחיל לקבל תחושה שהיא צודקת. היא ממשיכה לחבוט במשרד הבריאות ואומרת שהיא לא צריכה אותם כדי לדעת שיש פה זיהום חמור; מספיק לה האף שלה. קליש מתארת את החזון שלה, שאחרי שכל המפעלים הפטרוכימיים יפונו, המפרץ יפרח וכך גם חיפה. אם הנושא הזה הוא הדבר הכי הכי חשוב לה, אני איתה.
אני מסיים את קריאת ריאיון החג ושואל את עצמי, מהם שלושת הדברים שנחרטו אצלי. והרי הם: קודם כל, היא בעדי ולוחמת בשבילי כתושב, ולא מחפשת למצוא חן בעיני אף אחד כדי לקבל על מגש הכסף את הקדנציה השנייה; שנית, היא מאותתת לכל מי שמחפש אותה, במיוחד במסדרונות השלטון, שלא יעשו עליה אבו עלי, כי היא תבעט בהם ולא תתן לעשות מחיפה סמרטוט רצפה. ושלישית, הנושא הכי חשוב לה הוא סילוק המפעלים הפטרוכימיים והפיכת ״פח האשפה״ של המדינה למקום פורח שימשוך אליו צעירים ואלפי בתי מגורים.
ואני שוב חוזר ושואל את עצמי, למה זה היה צריך לחכות כל כך הרבה זמן? קליש נתנה לתקשורת, מחוסר ברירה, להתעסק בדברים הפחות חשובים, כמו ההרשעה שלה, החלפת הלוגו של העירייה, המאבק בעובדים, ועוד דברים פעוטי ערך לעומת הדברים הגדולים. לו היתה עוסקת בדברים החשובים ביותר, בשיתוף שלנו, היא היתה היום במקום אחר לגמרי. אבל כמו שאומרים, לומדים לאט לאט, וגם זה יגיע; כי במלחמה צריך להשתמש בכל הכלים, גם בכאלה שלפעמים מבקרים אותך. וכאן הולכת להיות חתיכת מלחמה, אללה יוסטור.
הכותב הוא המנכ"ל והבעלים של רדיו חיפה
כתבות נוספות
