מהצד האחד, מקבלי ההחלטות משאירים את היכלי התרבות פתוחים כדי להימנע מפיצוי. מהצד האחר, מזהירים את הקהל מאולמות סגורים. מנכ״לית היכל התיאטרון מוצקין, דפנה צורי על גל התסכול של הקורונה

מערכת רדיו חיפה פרסום: 19:21 - 05/01/22
קהל בהיכל התיאטרון מוצקין | צילום: דפנה צורי
קהל בהיכל התיאטרון מוצקין | צילום: דפנה צורי

בימים האחרונים אני מתוסכלת. מאוד. ב-21 בינואר, בעוד כשבועיים מהיום, היתה אמורה להיערך בזאפה חיפה הופעה של הזמר המוערך, בארץ ומעבר לים – דיויד ברוזה. אבל לא – המופע לא יתקיים. הוא נדחה. למה? קורונה.

אנשים מפחדים, לא קונים כרטיסים; ואם קונים, חלקם הגדול מבטל. ההדבקה ההמונית בזן החדש – או, בעצם, כבר לא כל כך חדש – מפחידה ומדאיגה והצפי הנבואתי השחור ל-50 אלף חולים מאומתים ביום מרחיק את הקהל שמבטל או שבוחר לא להגיע. ביטול של עשרות כרטיסים, אם לא מאות, קורה מדי יום ברחבי הארץ – לא מפחד קהל, אלא מפחד הקהל.

יום פתוח בטכניון 728_90

אספר לכם שאצלנו, בהיכל התיאטרון במוצקין, יש, לשמחתי, פחות ביטולים בזכות השמירה המדוקדקת על התו הירוק והמסכות. אבל הפחד שולט בכל, וגם אני חווה באחרונה ירידה בקניית כרטיסים. ואגב, ההקפדה היתרה על הנחיות משרד הבריאות של תו ירוק ומסכות מאתגרת את הקהל הלא מחוסן להמציא פטנטים – זיופים, העתקות של תווים וכדומה.

פוסט בפייסבוק שהעליתי בעניין, הביא קהל מתנגדי חיסונים לקלל ולאיים עלי; לקרוא לי ״נאצית״, ״מבצעת הנחיות של הנאצים והגסטפו״. כמובן שביקורת עניינית לא מחקתי, אבל את כל המחמאות הגרמניות מחקתי וחסמתי את הכותבים. 

יום פתוח בטכניון 320_100

ולענייננו. מה, בעצם, הכי מעצבן אותי? כולם, בתעשייה, בשקט, אומרים: ״תסגרו אותנו, תפצו אותנו״. אל תשאירו את היכלי התרבות והתיאטראות פתוחים ובמקביל, תגידו לקהל – ״אל תתקהלו, כי מסוכן במקומות סגורים״. מהצד האחד, משאירים אותנו פתוחים; ומהצד האחר, מזהירים מהתקהלויות ומפחידים את הקהל, שלא מגיע. מה הם חושבים לעצמם, שם למעלה? לא סוגרים כדי לא לפצות, ותוך כדי גורמים לנו נזק עצום. כל כיסא ריק בתיאטרון הוא נזק כספי.

מבטלים אירועים סגורים, מבטלים כרטיסים להצגות. אז איך, בדיוק, מצפים מאיתנו לחיות?! שיסגרו אותנו, שיפתחו כשהתחלואה תרד – ולהתראות, בעזרת השם, ובקרוב. אבל לא. למה שתפצו אותנו? ״שיתמודדו לבד״, הם אומרים לנו, ״מה אתם בוכים? אנחנו הרי לא סוגרים אתכם״.

ולזה קוראים חוצפה, זלזול בעולם התרבות, התעללות באמנים ובכל העוסקים במלאכה.

אני, אישית, מאוכזבת מאוד. כמה מאוד? הרבה מאוד.