ההודעה על פטירתה החזירה אותנו 30 שנה אחורה, ולחצי שעה שוב היינו כיתה ו'3 של שולה גולן
צילום: אלבום פרטי
אחת מקבוצות הווטסאפ הפחות פעילות שבהן אני נמצא היא זו של הכיתה מבית הספר היסודי. ההודעה האחרונה שם התקבלה ב-2018, ופגישת המחזור שהתחלנו לתכנן – כמה מפתיע – עדיין לא התקיימה. ומאז, דממת אלחוט. כל אחד מאיתנו בטח חזר למציאות, לשגרה, ליומיום של שנות ה-40 לחיינו.
עד ליום שלישי שעבר, ולרגע שבו שיתפתי אותם, ששולה גולן הלכה לעולמה.
בתמונת הפרופיל של הקבוצה, השנה היא 1989. חבורה של בנות ובנים, מסודרים בחמש שורות. בחולצות קצרות, חלק אפילו לא מסתכלים למצלמה.
ובמרכז השורה השנייה, בחולצה ורודה ובתסרוקת מוקפדת, כמו תמיד, היא יושבת, נינוחה, מחייכת. אולי אפילו נרגשת.
ככה בדיוק זכרנו אותה, באותו ערב בשבוע שעבר. את הלוק האלגנטי; את האוזן הקשבת ונועם ההליכות; את השיח בגובה העיניים – ומי שהכיר אותה, גם מבין את כפל המשמעות.
את האישה שחינכה, ולימדה, וחייכה, ואהבה. ואנחנו אהבנו אותה.
ולמשך חצי שעה, חזרנו להיות כיתה ו׳3 בבית ספר ביאליק בקרית ביאליק, של המחנכת שולה גולן.
בשם כולנו, דורות של תלמידיך – תודה.
כתבות נוספות
