אלי לוי נזכר בלילה הדרמטי של היציאה מלבנון: בלי להכניע את נסראללה, בלי לדאוג לאחינו מצד"ל, ובלי שום הישג מדיני
חיילי צה"ל מניפים דגל ישראל ומפנים את דרום לבנון 2000 | צילום: אלפי בן יעקב, ארכיון לע"מ
20 שנה בדיוק חלפו מהלילה הדרמטי ההוא, ב-24 במאי 2000. הייתי כתב צעיר בלילה הבלתי נשכח, טס עם הפורד פיאסטה הקטנה שלי, משומרה לנהריה ומשם לפנות בוקר לרחבת הכניסה לבית החולים רמב"ם. באוויר היתה אז בישראל אווירה של פרוץ מלחמה, מתח גדול ברחובות. מהרדיו שלי בפיאסטה הקטנה נשמעו השידורים הדרמטיים שאותם לא אשכח עד יומי האחרון – רון בן ישי, משה שלונסקי, כרמלה מנשה; אחר כך באו הפוליטיקאים משני צדי המתרס, בעד ונגד היציאה מלבנון; אישי צבא לשעבר, שהשאירו על האדמה המדממת בלבנון חברים ופקודים; והורים שכולים, שבשבילם לבנון תישאר תמיד גיהנום.
20 שנה חלפו, צה"ל אמנם יצא מלבנון, אבל לבנון לא יצאה עדיין מצה"ל. הגזרה בוערת. האיראנים על הגדרות. חיזבאללה לא נכנע למרות ההתקפות של חיל האוויר על שיירות הנשק הבלתי פוסקות על ציר הרשע, מאיראן לסוריה ומשם לדרום לבנון. ומהפיצריה הקטנה בזרעית רואים עדיין, מדי יום, את אנשיו של נסראללה משקיפים, מצלמים וקובעים עובדה – אנחנו כאן, מטר מיישובי קו העימות.
20 שנה חלפו והגיע הזמן להגיד את האמת: היציאה מלבנון היתה פזיזה. לא הכנענו את נסראללה עוד בחיתוליו, לא דאגנו לאחינו מצד"ל, לא הגענו לשום הישג מדיני. 20 שנה חלפו, והשקט שעליו מדברים ביישובי הצפון הוא שקט מדומה. כל מי שמסקר את הצפון יודע את זה.
ביום הזה רק נותר לומר תודה לאלוהים. תודה שלא נתת לאותם פוליטיקאים שהוציאו אותנו מלבנון באותו לילה דרמטי להחזיר גם את רמת הגולן לידי אסד, לידי סוריה.
כתבות נוספות
