דני נישליס נפרד מהקריינית המיתולוגית ראומה אלדר

מערכת רדיו חיפה פרסום: 14:05 - 06/05/19
ראומה אלדר, 1969 | צילום: דוד אלדר, מתוך ויקיפדיה
ראומה אלדר, 1969 | צילום: דוד אלדר, מתוך ויקיפדיה

קצת קשה להסביר לילדינו, שאם בעבר רצינו לדעת בדיוק מה השעה, חייגנו לשעון הדובר של הדואר (היום בזק) ושמענו את ראומה אלדר אומרת בקולה העמוק, ולפעמים הקצת מפחיד: "השעה 12 ודקה, השעה 12 ושתי דקות". היום מספיק להציץ בסלולרי ולדעת מה השעה המדויקת. האם נראה לכם שילד יקבל את הסיפור הפרהיסטורי הזה כסיפור אמיתי? ולך תסביר לו שמדובר בשיא הטכנולוגיה של שנות ה-60.

ראומה אלדר, שהלכה אתמול לעולמה בגיל 90, היתה "הקול" של השעון הדובר, שהיה (ועודנו) שירות טלפוני בתשלום, המספק את השעה המדויקת, וכן מידע על שעות וזמנים שונים בישראל ובעולם. שירות השעון הדובר החל את דרכו במהלך שנות ה-60 ומספרו היה 15. אבל ראומה אלדר לא היתה רק השעון הדובר; היא עבדה בקול ישראל, ולא בדואר. במשך 40 שנה שידרה וקריינה מהדורות חדשות מיתולוגיות והיתה חלק מנבחרת שכינינו אז "דור הדינוזאורים" – אותם קרייני חדשות בעלי קול עמוק, שלעתים נדמה היה שהם עומדים להכריז על מלחמה.

יד עזרא ושולמית 728_90

כפריק רדיו של לפחות 55 שנה, אני זוכר היטב את הקריינים המיתולוגיים משה חובב (אח של ראומה), חגי פינסקר, גדעון לב ארי (לימים מנהל הרדיו), עמק פרי (שהיה מקריין מהדורה כל יום בשעה חמש בלבד), אריה גולן, חיותה דביר, דניאל פאר, ירון לונדון, נקדימון רוגל, יורם רונן, יורם ארבל, רם עברון ועוד. מה שאפיין את כולם, מלבד קולם העמוק, הוא העברית המדויקת, ההגיות, ה-ר' המתגלגלת וה-ח וה-ע' המזרחיות. המעמד של קרייני החדשות, ושל ראומה בראשם, היה הגבוה ביותר של עובד ברדיו. מי שהגיע או קיבל רשות לשדר חדשות, נחשב אז נישא מעם וכבעל יכולות טרומיות שיש רק למעטים מבין הקריינים.

את ראומה הכרתי באקראי, ולמרות פער הגילים התיידדנו מיד. אני, כעיתונאי צעיר באולפני קול ישראל הישנים ברחוב בצלאל בחיפה; וראומה, שהיתה מגיעה פעם או פעמיים בשבוע, לערוך תוכניות לרשת א' באולפנים בחיפה, מפאת העומס על אולפני קול ישראל בתל אביב. בפעם הראשונה שהציגו לי אותה, החסרתי נשימה. אתם לא מבינים מה זה היה בשבילי, לפגוש פנים אל פנים דמות מיתולוגית שהכרתי רק באוזניים. עד כדי כך נחשב אז מעמדם של קרייני החדשות. ראומה קלטה אותי ומיד הושיטה יד ואמרה לי, "יש לי בעיה קטנה, אולי תוכל לעזור לי". כך היא הוציאה אותי מההלם, ומאז ביליתי הרבה שעות למידה ונחת במחיצתה. ראומה – תימניה גזעית, שחורת שיער – היתה אישה ידידותית וחייכנית, בדיוק ההפך מהתדמית של קריינית החדשות הנוקשה והשעון הדובר. היא אהבה להתבדח ולקחה הכל בקלות. באחד ימים שאלתי אותה, מדוע הפסיקו את עבודתה בחדשות והעבירו אותה לרשת א'. "נמאס למנהל ממני", ענתה בפשטות, "מנהל הרדיו אמר לי שהגיעו הרבה תלונות, שבכל פעם שאני אומרת 'קול ישראל מירושלים, השעה שבע והרי החדשות מפי ראומה אלדר', רבים בטוחים שהמשפט הבא שלי יהיה 'מלחמה פרצה…'; אז כנראה אני כבר לא מתאימה, וחוץ מזה כבר נמאס לי".

שעות רבות ישבתי לצדה ושאלתי שאלות על ההיסטוריה של הרדיו ושלה, והיא ענתה על הכל, בנחת וברצון, גם כשהיתה עמוסה בעבודה. שמתי לב שהיא יותר ייקית מייקית, התימניה הייקית. בזמנו, שנות ה-70, עריכת תוכניות רדיו לא היתה עבודה ממוחשבת אלא פשוטו כמשמעו – חתכו עם סכין יפנית את סרט ההקלטה והדביקו. היא הקפידה על כל נשימה וכל אות, שלא תיחתך בטעות החוצה. היא שיגעה את הטכנאים, למרות שהם מאוד אהבו לעבוד איתה – במיוחד תומאס וגרשון מלר, שבדרך כלל היו חסרי סבלנות עם האחרים. גם מבחינת טעויות לשון היא הקפידה, קטנה כגדולה. באחד הימים, בעודי יושב וכותב טקסט לכתבה ליומן הצוהריים, מתקרבת אלי ראומה בהיסוס ואני רואה בעיניה שהיא מתקשה להגיד לי משהו. מה קרה, ראומה? אני מרים את עיני לעברה. "דני, אל תיפגע, אבל חשבתי שזה יהיה נכון מצדי להעיר לך שאין אומרים בעברית 'לקחתי כמה תפוחים', משום ש'כמה' הינה מילית שאלה; יש לומר 'לקחתי מספר תפוחים'. פרצתי בצחוק והרגשתי שהיא מתחילה להיעלב. אמרתי לה שאני צוחק כי לא נשארו רבים כמוה, והלוואי והיא היתה לי מורת דרך כל יום, ותודה על התיקון. מאותו יום ראומה הרגישה חופשי לתקן את העברית שלי. זכיתי.

ראומה אלדר שייכת לדור שהולך ונעלם, דור שאצלו העבודה לא היתה חפיף, כל מילה היתה צריכה להיות מדויקת, מתוקתקת, כל הגיה, כל עיצור. בזמנה, לא היו הביטויים הרווחים כמו "סבבה", "באסה", "בקטנה", "חבל על הזמן", "אין עליך" ועוד. ראומה אלדר לקחה איתה את ימי התום של הנחלת השפה העברית המקורית לדורות הבאים. עולם בא ועולם הולך, אבל ראומה אלדר תישאר לנצח, לפחות אצלי, כאחת מאימהות השפה העברית, שאליה אני מתגעגע לעתים.