דפנה צורי מחכה שמישהו כבר יעיר אותה מהחלום הזה, מהתקופה החשוכה שנקלענו אליה, מהמכה ה-11 ומהמסך שירד

מערכת רדיו חיפה פרסום: 21:06 - 23/03/20
צילום: משטרת ישראל
צילום: משטרת ישראל

שמישהו יעיר אותי מהחלום הזה. שהבמאי יגיד "קאט!" ויפסיק את הסרט. כי הרי זה לא יכול להיות אמיתי.

אנו עדים לפרק בהיסטוריה האנושית; פרק שילמדו אותו עוד שנים רבות כתקופה החשוכה של ימי האינסטוש והסטוריז. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ומילים מימי התנ"ך חוזרות להיות שימושיות היום: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ ואת הקורונה, וחושך על פני תהום". ובהמשך לעשר המכות, אז הנה, שניה לפני חג הפסח קיבלנו את המכה ה-11, הקורונה. הפכו אותנו לעבדים נוסח המאה ה-21, הכול סגור ומסוגר. 

מכבי קרית מוצקין 320_100

האנושות נחלקת כיום לשניים, אלו החולים ואלו הבריאים. וכאמא, מה אני מבקשת, מה? באמת לא הרבה. כמו איזו אמא קנגורו נוצר בי הצורך לקרב אותם אלי, להכניס אותם לכיס שלי, הכי קרוב שאפשר. מין צורך הישרדותי שכזה. כי נראה לי שזה סוג של תיבת נח של התקופה הזו. לא כולם ישרדו! אנחנו רק בקצה האירוע, בראשיתו.

הרי כמה שנאה היתה באוויר לפני הבחירות, ואחרי הבחירות. והחוצפה הזו, שאין לה גבול – לריב במשחקי פוליטיקה קטנים למרות גודל האירוע. כל הצדדים. למען השם, תתאחדו. תצילו אותנו. וזהו.

אני, שרגילה לראות בהיכל התאטרון במוצקין, ערב ערב, 900 איש עומדים על רגליים, צועקים "בראבו!" ומריעים, רואה את האולם סגור. חשוך. כיסאות ריקים. התחבקנו כל העובדים ונפרדנו תוך הבטחה לשמור על קשר. מי יודע כמה זמן כל זה יימשך. העולם ישתנה לעד וכבר לא יחזור להיות מה שהיה. כולנו בשיעור חשוב מאוד. המסך יורד לעת עתה. ברור שהוא יעלה שוב. 

מכבי קרית מוצקין 320_100

וכשעידן רייכל, בהופעת חצות בטלוויזיה, שר "מה הזמן מסמן לי, זה הכל שאריות של החיים", המילים מקבלות לפתע משמעות כל כך שונה. כמה שאריות נותרו לנו? פרוסה, או כמה פירורים?

דפנה צורי | צילום: מאיר אלמלם
דפנה צורי | צילום: מאיר אלמלם