"כשאם שכולה עומדת מול קיר ההנצחה, היא תמיד רואה מולה את פניו של בנה לפני המלחמה"

השיר "ללכת" בביצועם של מאי ספדיה ואפי נצר

"הנה הוא בא לבקר / הוא אף פעם לא מאוחר / כל שנה במועד / במשקפי שמש גדולים / בלב רועד / בשעה הקשה / את תמיד רואה את פניו / לפני המלחמה / כשתנשקי את שמו על הקיר / ותגעי באותיות המתכת / יאמר כמו תמיד / כמו בכל פעם אחרונה / אמא, אני צריך ללכת"

באחד מימי החורף של שנת 2018, ביקרה נורית גיא בביתו בחיפה של אל"מ (במיל') יוסי מורג. 36 שנה קודם לכן, שכלה נורית את בנה, שחר, אז קצין בחיל השריון בדרגת סגן, ממושב ניר בנים, שלחם ונהרג בקרב על הבוקסתא במלחמת לבנון הראשונה, בעת שמורג שימש כמפקד הגדוד. באותה מלחמה, שעות אחרי נפילתו של שחר ז"ל, שכלה נורית גם את בנה המאומץ, סמל צבי וולף ז"ל.

הביקור ההוא של נורית, שהגיעה מלווה במי שהיתה חברתו של שחר ז"ל ובבן זוגה, והקשר ארוך השנים, הותירו על מורג רושם עז. כשנפרדו לשלום, פנה מורג לשולחן הכתיבה שבחדרו ובתוך חמש דקות כתב את המילים שהפכו לשיר "ללכת", שבהמשך גם ראה אור בספר השירה הראשון שלו, "תמיד תישאר תמונה".

בחודש אפריל, בדיוק לפני שנה, הלך מורג ז"ל, מהדמויות החיפאיות המוכרות, לעולמו באופן פתאומי, לאחר ניתוח שנאלץ לעבור ושממנו לא קם. בהלווייתו, שנערכה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוקרא השיר מעל קברו הטרי. "ליוסי היו שלושה ימים קשים בשנה", סיפרה השבוע אלמנתו, חנה, "יום השואה, יום הזיכרון ויום הכיפורים. בימים האלה הוא היה מתכנס בעצמו ונושא את כל העולם על כתפיו". לדבריה, את "ללכת" כתב מורג ז"ל "לכל האימהות השכולות, אותן היה פוגש מדי שנה בטקס שנערך בלטרון, מול קיר הזיכרון".

"שחר ז"ל היה החלל היחיד מהגדוד של יוסי במלחמת לבנון", נזכרת חנה, "כשסיים לכתוב את השיר, הוא התקשר לנורית, הקריא לה אותו בטלפון והקדיש לה אותו. זה שיר שנכנס כמו חרב ללב". אחרי הלווייתו של מורג ז"ל, נשלח השיר למלחין אפי נצר, שהפיח בו חיים, ובהמשך הוא גם זכה בביצוע מרגש של הזמרת החיפאית מאי ספדיה.

"זה שיר שמלווה קטנים וגדולים", אומרת חנה, "יוסי תמיד אמר, ששירה צריכה לחבר בהתמודדות עם השכול. המילים בשיר – 'אמא, אני צריך ללכת', 'שמו על הקיר', 'תנשקי ותגעי' – מבטאות מגע מוחשי לצד כאב בלתי פוסק. כשקוראים אותו, אי אפשר שלא לרעוד יחד עם האם השכולה. אני בכיתי כשקראתי אותו לראשונה, וגם כששמעתי את הלחן של אפי נצר. זה הרגיש לי נורא".

*****

עם השנים צברה חנה מורג לא מעט חוויות, מהחיים לצדו של איש צבא ששירת רבות את המדינה וגם נלחם על גבולותיה. "היו מלחמות שלא שמעתי ממנו, כי פשוט לא היו אז טלפונים", היא נזכרת, ומודה שהימים הללו מחזירים אותה אחורה בשנים. "אין אמא שלא חווה את הפחד הזה, כשילד מתגייס", אומרת חנה, "וכשאם שכולה עומדת מול קיר ההנצחה עם השם של בנה, היא תמיד רואה מולה את פניו לפני המלחמה, והלב רועד כשהיא מנשקת את אותיות שמו".

לכניסה ללבנון, מספרת חנה, הגדוד של יוסי ז"ל התכונן במשך חודשים ארוכים בבסיס זיקים שבדרום. "הטנק של יוסי היה הראשון שנכנס", היא נזכרת, "הוא תמיד היה אומר, 'אני האדם המנוסה ביותר, והילדים האלה לא. מהצד האחד, יוסי היה אדם בגובה העיניים, שתמיד אמר שהחיילים שלו הם החברים שלו; ומהצד האחר, היה מפקד קפדן, אבל מפקד עם נשמה".

"כששחר נהרג, יוסי נתן לעצמו קטגוריה של 'מפקד שכול'", היא נזכרת, "הוא הבין שהשכול נגע בו. זה קרה ממש לידו. הטנק של שחר, שהיה מפקד מחלקה בגדוד, חטף פגז והוא מיד יצא ממנו כדי לעזור לכוח שריון, וכך נהרג. גם הטנק של יוסי חטף, אבל ניצל. יוסי מאוד האמין באלוהים, אחרי המקרה הזה הוא אמר, 'אלוהים אוהב אותי'".

בימים אלה, כאמור, מציינת חנה מורג שנה לפטירתו של יוסי ז"ל. "את חוסר האונים בהתמודדות עם השכול ואת הדאגה לכל האימהות, זר לא יבין ולא יידע", היא אומרת בהתרגשות, "האמפתיה שלנו והדאגה שלנו לחיי אדם צריכה לבוא מהתקווה הזו, שאיש לא יטעם את הטעם המר הזה; שיהיה ערך מאוד גדול לחיי אדם, כדי שלא נגיע לשעה הקשה".

את השיר "ללכת", אחד מני רבים שהותיר אחריו מורג ז"ל, מקווה חנה שמשרד הביטחון יאמץ למען האימהות, וגם יפיץ באמצעי התקשורת. "השיר נוגע בכל האימהות שהגורל התאכזר אליהן ושהילדים שלהן לא חזרו. היכולת של יוסי להיכנס אל תוך נפשה של האם השכולה, לראות את הדקות של הפרידה, היתה יכולת בלתי רגילה, ויחד עם היכולת של אפי נצר להרטיט עם כזאת מנגינה, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות למען אותן אימהות. אני צריכה שאנשים יכבדו וישמיעו את השיר, יבינו ויעריכו אותו מעומק הנשמה".